קרבן המילואים, שהוקרב כחלק מטקס הקדשת הכהנים לתפקידם, מהווה קורבן ייחודי המשלב בתוכו מאפיינים של עולת כליל ושל זבח שלמים. הכתוב מפרט את החלקים המובחרים שיופרשו מן האיל אל המזבח, ובראשם החלב. בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת למה מתכוונת מילה זו. יש המבארים כי מדובר בחלב שעל המעיים או על הקיבה, מחלוקת התלויה בשאלה ההלכתית האם חלב אסור מוגדר כקרום דק שניתן לקילוף, או כשכבת שומן הפרוסה כשמלה [רש"י, גור אריה, מזרחי]. גישה אחרת גורסת כי הכוונה היא פשוט לחלב שעל הקרביים [אבן עזרא, ביאור יש"ר], ואילו דעה נוספת מפרשת כי מדובר בשומן המצוי בקצה הזנב [העמק דבר].
לאחר מכן מוזכרת והאליה, שהיא הזנב המעובה בשומן כפי שמצוי ברוב מיני הכבשים [ביאור שטיינזלץ]. האליה נלקחת מאזור הכליות ומטה, כאשר הכליות נחשבות באופן מטפורי לאיברים ה"יועצים" באדם. פרשנים מסבירים זאת בשל תפקידן הפיזיולוגי לסנן את הדם מרעלים, או בשל היותן זוגיות, עובדה המאפשרת מתן עצה שקולה מכיוונים שונים [רש"י, ברכת אשר]. הקרבת האליה מיוחדת לכבשים ואילים בלבד, ואינה נוהגת בקרבנות של פרים ושעירים [רש"י]. איבר נוסף המוקרב הוא יתרת הכבד, שהיא התוספת המחוברת אליו [אבן עזרא הקצר].
הציווי הבא, להקטיר ואת שוק הימין, מהווה חריגה בולטת מדיני הקורבנות הרגילים. בדרך כלל, שוק הימין של קורבן שלמים ניתן לכהן למנה, אך כאן הוא מוקטר על המזבח יחד עם איברי הפנים [שד"ל, רש"י]. הכתוב מנמק זאת במילים כי איל מלואים הוא, והפרשנים מציעים מספר הסברים לחריגה זו. הסבר אחד קושר זאת לאופי הטקס: שוק הימין בבהמה מקביל ליד הימנית באדם. מכיוון שעבודת הכהונה וטקס "מילוי הידיים" נעשים ביד ימין, ראוי ששוק הימין של הקורבן יוקדש למזבח [ספורנו]. הסבר אחר נעוץ באופיו המעורב של הקרבן: מכיוון שאיל המילואים כולל גם מאפיינים של קורבן עולה, החלק המובחר ביותר בבשר עולה למזבח [העמק דבר]. מבחינה רעיונית, השוק מסמל את הכוח, העמידה והעצמאות. הקטרתו נועדה ללמד את הכהנים המתמנים כי כוחם ומעמדם החומרי אינם מיועדים להנאתם העצמית, אלא מוקדשים כליל לה' ולמען הציבור [רש"ר הירש]. עם זאת, יש המדגישים כי הקטרת השוק הייתה "הוראת שעה" חד-פעמית שנהגה רק ביום הראשון של שבעת ימי המילואים, בעוד שבשאר הימים השוק נאכל כרגיל [ריב"א, חזקוני, ביאור יש"ר].
המונח "מילואים" מתפרש על ידי הפרשנים גם כלשון שלמות ושלום. קורבן זה פעל כקורבן שלמים המשרה שלום והרמוניה בין המזבח שקיבל את החלבים והשוק, הכהן העובד – שהיה במקרה זה משה – שקיבל את החזה, והבעלים שהם אהרן ובניו שאכלו את שאר הבשר [רש"י, מזרחי]. אף על פי שהקרבן נחשב לשלמים, שזמן אכילתם הרגיל הוא שני ימים ולילה, זמן אכילת איל המילואים הוגבל ליום ולילה בלבד, בדומה לקורבן חטאת. הסיבה לכך היא שהקרבן נאכל רק על ידי הכהנים ולא על ידי כלל הציבור, והגבלת הזמן נועדה להבטיח שהבשר ייאכל לתיאבון ומתוך חשיבות, בטרם יפוג טעמו [פרדס יוסף].