תהליך הקדשתם של אהרן ובניו לכהונה כולל הבאת מנחת דגנים מיוחדת, המורכבת משלושה סוגים שונים של מאפים שלא החמיצו. מאפים אלו מסמלים את תפקידם של הכהנים ואת כפיפותם המוחלטת לה', וכל אחד מהם דורש תהליך הכנה שונה. כל המאפים נעשים מסֹלֶת חִטִּים, שהיא קמח חיטה משובח ונקי שנופה מכל פסולת [אבן עזרא, שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי מכל אחד משלושת המינים הובאו עשר יחידות.
הסוג הראשון הוא וְלֶחֶם מַצּוֹת. לפי פשט הכתוב, יש שפירשו כי מדובר בלחם פשוט שנילוש ללא שמן כלל [רלב"ג, בכור שור], או בכיכרות עגולים [אבן עזרא]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על מסורת חז"ל, היא שזהו מאפה עשיר ומורכב הנקרא "רבוכה". הכנת הרבוכה כללה שלושה שלבים: חליטת הבצק במים רותחים, אפייתו בתנור, ולבסוף טיגונו במחבת עם כמות גדולה של שמן. תהליך זה יצר מאפה עבה וקשה [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר].
הסוג השני הוא וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן. אלו הן כיכרות עבות ובעלות צורה מוקפדת [אבן עזרא, שטיינזלץ]. משמעות המילים בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן היא שהשמן נוצק ועורבב היטב בתוך הקמח היבש עוד בטרם הלישה והאפייה [רש"י, מזרחי].
הסוג השלישי הוא וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. בניגוד לחלות העבות, הרְקִיקֵי הם מיני מאפה דקים מאוד [אבן עזרא, ביאור יש"ר], ויש שתרגמו אותם כמעין ספוגים [שד"ל]. בניגוד לחלות, הרקיקים נאפו ללא שמן כלל, ורק לאחר אפייתם היו מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן על פניהם [רש"י, רלב"ג, בכור שור].
אופן משיחת הרקיקים בשמן עורר עניין רב. רוב הפרשנים מציינים כי המשיחה נעשתה בצורה של האות היוונית כי (הדומה במידת מה לאות נו"ן שלנו או לצלב אלכסוני). השימוש בשם של אות יוונית דווקא נובע מכך שאין בלשון הקודש אות בצורה המדויקת הזו, וכן מתוך הקפדה של חז"ל שלא להשתמש באותיות הקודש רק כדי לתאר צורות פיזיות [ברכת אשר על התורה]. מעבר לצורה הטכנית, יש כאן סמל רוחני עמוק: השמן מסמל את החכמה והשכל האלוהי. התרבות היוונית חרתה על דגלה את השכל האנושי והחומרי כחזות הכל. משיחת השמן הטהור בצורה יוונית דווקא בתוך המשכן, מבטאת את ניצחון השכל האלוהי ואת היכולת לרתום ולקדש גם את השכל האנושי והטבעי לעבודת ה' [חומש קה"ת].
השילוב של שלושת סוגי המאפים – מה"רבוכה" העשירה בשמן ועד לרקיק הדק והפשוט – טומן בחובו מסר לכהנים. מאחר שכל המאפים הם מצה, הם מסמלים ענווה ושירות. רמות השמן השונות משקפות את הרמות המשתנות של שפע חומרי ופרנסה שהכהנים עתידים לקבל מהעם. התורה מלמדת אותם כי בין אם יזכו לשפע רב ובין אם יסתפקו במועט, עליהם לשמור על רוח המצה – תחושת שליחות, ענווה והכנעה מוחלטת לרצון ה', מבלי לנצל את מעמדם למטרות של מותרות וגאווה [רש"ר הירש].