דמיינו שאתם עובדים במקום שבו יש סדר יום קבוע וברור, מהבוקר ועד הערב. במקדש, עבודת היום הייתה מסתיימת ממש כמו שהיא התחילה. אחרי שהקריבו כבש אחד בבוקר, הגיע הזמן להקריב וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי. הכבש הזה הוקרב בזמן שנקרא בֵּין הָעַרְבָּיִם, כלומר בשעות אחר הצהריים, רגע לפני שהשמש שוקעת.
התורה מדגישה שאת קורבן הערב מכינים בדיוק כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר. כמו שבבוקר הביאו יחד עם הכבש גם מנחה של סולת ושמן, כך עושים גם בערב. אולי תשימו לב שמילים כמו וּכְנִסְכָּהּ או תַּעֲשֶׂה לָּהּ כתובות בלשון נקבה, למרות שכבש הוא זכר. הסיבה לכך פשוטה, המילים האלו מתייחסות למנחה, שהיא מילה בלשון נקבה.
הקורבן הזה נקרא אִשֶּׁה, כי הוא מוקרב על גבי האש שעל המזבח. בסוף התהליך, עולה מהמזבח ריח מיוחד שנקרא לְרֵיחַ נִיחֹחַ. הריח הזה מגיע מהכבש ומהמנחה שנמצאים על האש, אבל לא מנסך היין שמביאים יחד איתם, כי נוזלים הרי לא יכולים להישרף. לריח החזק שעולה מן המזבח יש תפקיד חשוב ומרגש. הוא נועד לעורר את הכהן שעובד שם, לגרום לו לעצור לרגע, לחשוב לעומק על המשמעות המיוחדת של העבודה שלו, ולהתחבר לה׳ בכל הלב.