חשבתם פעם מה עובר בראש של אנשים שרואים מהצד משהו עצוב שקורה למישהו אחר? כשממלכת יהודה נכבשה והעם נאלץ לעזוב את ארצו, השכנים שלהם מדרום, מואב ושעיר, עמדו והסתכלו. במקום להיות עצובים בשבילם, הם פשוט שמחו שרע להם ולעגו. על כך נכתב יַעַן אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר. למרות שמדובר בשני עמים שונים, המילה אֲמֹר מתייחסת למישהו אחד. הסיבה לכך היא שמואב היה זה שדיבר וצחק הכי הרבה, ושעיר פשוט הצטרפו אליו כחברים.
החטא הגדול שלהם היה המשפט שהם אמרו: הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה. הם הסתכלו על עם ישראל וחשבו שהם בדיוק כמו כל שאר העמים בעולם, שמושפעים רק ממלחמות רגילות או ממזל. הם ראו שיהודה הפסידה במלחמה וחשבו בטעות שאין מי ששומר עליהם יותר. הם בכלל לא הבינו שההפסד הזה לא קרה במקרה או בגלל שהצבא של האויב היה חזק יותר, אלא שזה היה עונש מכוון מאת ה' על המעשים שלהם. בגלל הזלזול הזה, מואב ושעיר ייענשו בעצמם. העונש שלהם נועד ללמד אותם שיעור חשוב: שום דבר בעולם לא קורה במקרה, וה' הוא זה שמשגיח ומנהיג את כל מה שקורה, גם לעם ישראל וגם להם.