יחזקאל, פרק מ״ד, פסוק ט״ו

הזכות להנהיג ולשרת בקודש מהווה שכר על נאמנות מוחלטת לה' בתקופות של משבר רוחני. וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, המייצגים את כלל הכוהנים הצדיקים, זכו למעמד זה משום אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שכן הם נותרו נאמנים ולא חטאו בעבודה זרה כאשר העם שגה מדרכו. אף שיש המסבירים את הכפילות בתוארם כרמז למהפך עתידי שבו ישתלבו גם הלויים או הבכורות בעבודת המקדש, בני צדוק הם אלו שהֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי, וייגשו אל המזבח עצמו כשליחיו הישירים של ה'. תפקידם המרכזי יהיה לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם, שהם עיקרו של הקורבן מן החי, המייצגים את גופו ונפשו של החוטא ומעניקים לו כפרה.