יחזקאל, פרק מ״ד, פסוק ל״א

הכוהנים מוזהרים באופן מיוחד שלא לאכול בעלי חיים שמתו מאליהם או נטרפו, אף שאיסור זה חל ממילא על כל אדם מישראל. מכיוון שבקורבן חטאת העוף הכוהנים ממיתים את העוף בעריפת ראשו ואוכלים ממנו, הם עלולים לטעות ולחשוב שהותר להם לאכול גם בשר חולין רגיל שאינו שחוט כהלכה, ולכן מודגש כי כׇּל־נְבֵלָה וּטְרֵפָה אסורה עליהם. מעמדם הרוחני דורש מהם זהירות יתרה מטומאה והימנעות אף מבהמה הנוטה למות, והכתוב מדייק כי לֹא יֹאכְלוּ את הבשר, משום שישנן נבלות עופות המטמאות רק באכילה ולא במגע. קדושה בלעדית זו של הַכֹּהֲנִים תישמר אפילו בשעות חירום של מלחמה עתידית, שבהן עשוי שאר העם לקבל היתר זמני לאכול מאכלים אסורים מתוך הכרח.