הפסוק עוסק בדיני טומאה וטהרה של הכהנים, ומגדיר את האיסור להיטמא למת ואת החריגים לו. רוב הפרשנים מסכימים כי ההוראה וְאֶל מֵת אָדָם מכוונת לכהן הדיוט ולא לכהן גדול, נתון המוכיח כי הפרשה כולה פונה לכלל הכהנים. מבחינה לשונית, אף על פי שהפועל לֹא יָבוֹא נכתב בלשון יחיד, המסורת קוראת ומפרשת זאת בלשון רבים, שכן הציווי מופנה לציבור הכהנים כולו [מנחת שי].
האיסור לְטׇמְאָה, שמשמעותו לטמא את עצמו [מצודת דוד], חל על כל אדם מת, למעט קרובי משפחה מדרגה ראשונה: אב, אם, בן, בת, אח, ואחות אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ, כלומר אחות רווקה שלא נישאה למשכב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים דנים בשאלה מדוע הותר לכהן להיטמא לקרוביו אלו. גישה אחת מסבירה כי הגם שלעתיד לבוא יקבלו על עצמם הכהנים חומרות וזהירות יתרה בדומה לכהן גדול, הם עדיין ייטמאו לקרוביהם. הסיבה לכך היא שטומאת קרובים היא מצווה, ושום חומרה או תוספת קדושה אינן יכולות להביא לביטול של מצווה [מלבי"ם].
לצד זאת, מובא הסבר רעיוני ורוחני עמוק להיתר זה. נשמותיהם של בני משפחה קרובים קשורות ושלובות זו בזו, ומשולות לנר אחד המאיר לשני כלים שונים. כאשר קרוב משפחה הולך לעולמו, גם "נרו" של הכהן החי דועך מעט, וכתוצאה מכך הוא כבר שרוי במעין טומאה פנימית וטבעית. בשל פגיעה רוחנית זו שכבר חלה בו, התירה לו התורה להיטמא להם גם בפועל [אהבת יהונתן]. לאחר הטומאה והפרישה מן המת, יידרש הכהן לתהליך של ספירת שבעת ימים וטהרה כדי לשוב למעמדו המקודש [אברבנאל, צאינה וראינה].