הנביא מובל בסיור נבואי ברחבי המקדש העתידי, וחווה שינוי דרמטי במצב השערים, המעיד על מציאות רוחנית נצחית. פסוק זה מהווה למעשה פתיחה של פרשה חדשה בספר [מנחת שי].
המלאך הדובר בנביא וַיָּשֶׁב אֹתִי, משיב אותו מהחצר הפנימית שבה שהה [מלבי"ם], אל כיוון השער [ביאור שטיינזלץ]. ביחס למיקומו של שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן, קיימות שתי גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה להיכל, הנקרא "חיצון" משום שהוא נמצא מחוץ לקודש הקודשים הפנימי [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש הסבורים כי מדובר בשער של החצר החיצונה [מלבי"ם].
שער זה הוא הַפֹּנֶה קָדִים, כלומר פונה למזרח [ביאור שטיינזלץ]. לפי הגישה שמדובר בהיכל, השער פונה מזרחה אל עבר האולם, ולא מערבה אל עבר קודש הקודשים [מצודת דוד]. זהו למעשה אותו השער המזרחי שדרכו נכנס הנביא בתחילת מראהו [מלבי"ם].
ההפתעה מתגלית במילים וְהוּא סָגוּר. הנביא מוצא כעת את השער נעול ואינו יכול לצאת דרכו [מלבי"ם]. על פי מסורת חכמים, הסגירה מתייחסת ספציפית לפשפש (פתח קטן) הדרומי מתוך שני הפתחים הקטנים שהיו בשער [מצודת דוד].
מציאת השער כשהוא סגור מעוררת פליאה, שכן קודם לכן הוא היה פתוח כאשר כבוד ה׳ נכנס אל הבית [רד"ק, אברבנאל]. סגירה זו אינה מקרית אלא נושאת מסר סמלי עמוק על ההבדל בין בתי המקדש ההיסטוריים לזה העתידי. בימי בית ראשון ובית שני, השער המזרחי עמד פתוח, דבר שסימל והתרה כי דרכו עלולה השכינה לעזוב את מקומה ולהסתלק מישראל. לעומת זאת, במקדש העתידי והנצחי, ה׳ מראה לנביא את השער כשהוא פתוח לכניסת הכבוד, ומיד לאחר מכן הוא נסגר. סגירה זו נועדה להבטיח כי השכינה לא תצא משם עוד לעולם, אלא תשכון בתוך עם ישראל לנצח [אברבנאל].