הכתוב עוסק בהשלכות שחלות על ההנהגה הרוחנית שכשלה בתקופה שבה העם שקע בעבודה זרה. נקבע כאן עקרון של לקיחת אחריות כלפי משרתי המקדש שהיו שותפים לחטאי העם, ומוגדר מחדש מעמדם לעתיד לבוא.
המילה כִּי אִם משמעותה "אלא" [ביאור שטיינזלץ], או שהיא מתייחסת לזמן שבו ישובו משרתי המקדש אל הקודש [רד"ק, מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה הַלְוִיִּם אינה מתייחסת ללוויים הרגילים, אלא לכוהנים בני שבט לוי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הכוהנים הללו מתוארים כאֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי. מדובר במי שהפכו למשומדים ועבדו עבודה זרה, אך כעת חזרו בתשובה [רש"י]. מנגד, יש המבארים כי ההתרחקות לא הייתה בהכרח עזיבה פיזית של המקדש, אלא התרחקות רוחנית ומעשית שהתבטאה בהלך נפשם [ביאור שטיינזלץ]. התרחקות זו אירעה בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל, כאשר המילה בִּתְעוֹת מושאלת מאדם התועה וסוטה מן הדרך הישרה אל דרך אחרת [מצודת ציון], והיא מציינת את הזמן שבו עם ישראל סטה והלך אחר אליליו.
כתוצאה ממעשיהם, נאמר עליהם וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם. הפרשנים מסכימים כי משמעות נשיאת העוון היא נשיאה באחריות וקבלת עונש מקצועי: הם לא יוכלו לשוב לתפקידיהם הקודמים והמקודשים. כאשר יבואו אל המקדש, ייאסר עליהם לגשת אל המזבח ולהקריב קרבנות. במקום זאת, הם יורדו מדרגתם וישמשו בתפקידים משניים של שמירה, שיטור ופיקוח על שערי הבית [רש"י].