ההכרזה על סגירתו המוחלטת של שער במקדש מבטאת את קדושתו הבלעדית ואת נוכחותה הנצחית של השכינה. הקביעה כי השער יישאר נעול תמיד נובעת מכך שזהו המסלול שבו עבר כבוד ה' בכניסתו אל משכן הקבע שלו. מאחר שהנבואה עוסקת באופן מובהק במבנה המקדש הפיזי ובשעריו [רד"ק], הפרשנים דנים בזיהויו המדויק של השער ובמשמעות סגירתו.
לפי פשוטו של מקרא, הביטוי הַשַּׁעַר הַזֶּה מכוון לשער ההיכל [רד"ק]. עם זאת, חכמים זיהו את השער כ"פשפש" הדרומי. פשפש הוא פתח קטן, וליד השער הגדול של ההיכל היו שני פתחים קטנים כאלה, בצפון ובדרום. המסורת מלמדת שבפתח הדרומי לא נכנס אדם מעולם, ובכך מתקיימת נבואה זו [רש"י, רד"ק]. גישה אחרת מזהה את השער המדובר כשער המזרחי של החצר החיצונה. בניגוד לשער המזרחי של החצר הפנימית, שנסגר בימי חול אך נפתח בשבתות ובימים טובים, שער זה של החצר החיצונה לֹא יִפָּתֵחַ בשום זמן, ואיש לא יורשה להיכנס אפילו אל החלל הפנימי שלו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הטעם לסגירת השער מפורש במילים כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שכבוד ה' נכנס אל המקדש דרך שער זה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], אירוע שעתיד להתרחש לעתיד לבוא [רש"י].
לסגירה זו, המתוארת במילים וְהָיָה סָגוּר, ישנן שתי משמעויות עיקריות. הראשונה היא מתוך יראת כבוד: הואיל וה' עבר דרך השער, אין זה ראוי ששום אדם יעבור בו, ולכן הוא יישאר סגור [מצודת דוד]. המשמעות השנייה נוגעת לנצחיות המקדש השלישי. סגירת השער לאחר כניסת ה' מורה על כך שהשכינה לא תצא עוד מן המקדש לעולם. השער ננעל כדי להבטיח שכבוד ה' ישכון במקום לנצח ולא יעזוב עוד [מלבי"ם].