בחזון המקדש העתידי, מוצגת הבחנה ברורה לגבי זהות ההנהגה הרוחנית. הזכות לעבוד בקודש אינה ניתנת באופן אוטומטי, אלא מהווה שכר על נאמנות מוחלטת לה' בתקופות של משבר רוחני רחב היקף.
הזכות לעבוד במקדש ניתנת לוְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בכוהנים משבט לוי, מזרעו של צדוק ששימש ככוהן גדול ראשון בבית המקדש בימי שלמה. כל הכוהנים הצדיקים שפעלו כראוי נקראים על שמו [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. נשאלת השאלה מדוע נבחרה דווקא משפחת צדוק ולא משפחת אביתר, שהייתה מבית עלי הכוהן. התשובה לכך היא שעל אף שלעתיד לבוא יכופרו כל העוונות, חטאי בית עלי היו כרוכים בחילול שם ה', ולכן הם פסולים מלשוב ולשרת בקודש [נחל שורק, אהבת יהונתן].
הכפילות בתואר וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם זוכה למספר התייחסויות. גישה אחת מסבירה כי לעתיד לבוא, כאשר יכופר חטא העגל, עבודת המקדש הייתה אמורה לחזור אל הבכורות שנידחו ממנה. אולם, בזכות נאמנותם, בני צדוק יישארו בתפקיד כוהנים גדולים, ואילו הבכורות ישמשו ככוהנים הדיוטות [אהבת יהונתן]. לעומת זאת, על פי תורת הסוד, המילים רומזות למהפך רוחני עתידי: הכוהנים של היום יהפכו ללויים, ואילו הלויים של היום יהפכו לכוהנים, משום שלעתיד לבוא מידת הגבורה המאפיינת את הלויים תתעלה על מידת החסד של הכוהנים [צוארי שלל, חומת אנך].
מעמדם המיוחד של בני צדוק נובע מכך שאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בזמן שהעם שגה, תעה בדרכו וחטא בעבודה זרה, בני צדוק לא נטשו את משמרתם, לא חטאו, ואף פעלו להחזיר את ישראל למוטב [מצודת דוד, מלבי"ם, צאינה וראינה]. לפי הפירוש הסודי, שמירת המשמרת מתייחסת ללויים של ימינו, ששומרים על שערי המקדש אך אינם מקריבים קורבנות, ובזכות נאמנות זו יזכו בעתיד להתקרב למזבח עצמו [צוארי שלל].
שכרם על נאמנות זו מתבטא בכך שהֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי. בניגוד לכוהנים שחטאו ולא ישובו לעבודת המזבח, בני צדוק לא ישמשו רק כשוערי המקדש, אלא ייגשו אל המזבח עצמו [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הדבר משקף את העיקרון הרוחני שהבא להיטהר מסייעים לו מן השמיים; מכיוון שהם הכינו את עצמם ושמרו על טהרתם, הם זוכים לסיוע אלוהי לעמוד ולשרת ימים רבים [נחל שורק, חומת אנך]. בנוסף, המילה "אֵלַי" מוכיחה כי הכוהנים מוגדרים כשליחיו של אלוהים, ולא רק כשליחי הציבור [אהבת יהונתן].
עבודתם המרכזית תהיה לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם, שהם עיקרו של הקורבן ומייצגים את חלבו ודמו של החוטא עצמו [נחל שורק]. הסיבה שהפסוק מדגיש דווקא קורבן מן החי ולא מנחה מן הצומח, היא שהחטא פוגם באדם גם בגופו וגם בנשמתו. בעוד שמנחה מייצגת רק את הפן הגשמי, קורבן מן החי כולל גם ממד רוחני, והחלב והדם הם החלק הרוחני המיוחד המוקדש לה' ומכפר על נפש החוטא [אהבת יהונתן].