הכוהנים המשרתים במקדש מצווים לשמור על הופעה חיצונית מכובדת ומדויקת, הדורשת מציאת שביל זהב בין שתי תופעות קיצוניות של טיפוח השיער.
מצד אחד, וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ – נאסר עליהם לקצץ ולהסיר את כל שערם לגמרי [רש"י, מצודת ציון], וזאת להבדיל ממנהגם של כוהני מצרים שהיו מגלחים את ראשם לחלוטין [ביאור שטיינזלץ]. מצד שני, וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ – המילה פֶרַע מתארת גידול שיער, והפועל יְשַׁלֵּחוּ מבטא התפשטות [מצודת ציון]. כלומר, על הכוהנים נאסר להזניח את שערם ולתת לו לגדול ולהתפזר לכל עבר בצורה פראית [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כדי למנוע מצב של שיער ארוך ופרוע, קבעו חז"ל זמנים קבועים לתספורת: כוהן הדיוט צריך להסתפר אחת לשלושים יום, כוהן גדול מסתפר בכל יום שישי, ואילו מלך מסתפר בכל יום [רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה].
הדרך הראויה והמאוזנת לטיפוח השיער מוגדרת במילים כָּסוֹם יִכְסְמוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי היא שעליהם לגזז ולסדר את שערם במידה שווה ומדויקת, תספורת נאה שאינה גילוח מוחלט ואינה גידול פרא [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
עם זאת, חלק מהפרשנים מעניקים למילה משמעות ציורית ומדויקת יותר, וקושרים אותה אל הכוסמת, שהיא מין של תבואה [מצודת ציון, מלבי"ם]. כשם שבשיבולת הכוסמת הגרעינים מסודרים כך שראשו של גרעין אחד נוגע בשורשו של הגרעין שלצידו, כך בדיוק צריכה להיראות תספורת הכוהנים [רש"י, מצודת דוד]. תספורת ייחודית ומסולסלת זו, המכונה בדברי חז"ל "תספורת של בן אלעשה", אפיינה בעיקר את הכוהנים הגדולים, אך כאן מונחים כלל הכוהנים לאמץ את ההופעה המכובדת הזו [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].