יחזקאל, פרק מ״ד, פסוק י״ב

הכתוב מציג את ההשלכות החמורות המוטלות על מנהיגות רוחנית שמועלת בתפקידה ומדיחה את הציבור. הדברים מכוונים כלפי כוהנים אשר לקחו חלק פעיל בפולחן זר.

החטא המרכזי מתואר במילים יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם. הכוהנים שירתו את בני ישראל כחלק ממערך העבודה הזרה [ביאור שטיינזלץ]. באשר לכתיב המילה יְשָׁרְתוּ, מודגש כי בטקסטים המדויקים היא נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו [מנחת שי]. כתוצאה ממעשיהם, נאמר עליהם וְהָיוּ לְבֵית־יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן. הפרשנים מסכימים כי בעצם תפקודם ככוהני עבודה זרה, הם משכו אחריהם את העם והכשילו אותו בחטא החמור של עבודת אלילים.

בעקבות זאת מגיעה התגובה האלוהית: עַל־כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם. ביטוי זה מהווה לשון של שבועה מאת ה', הנגזרת מן הפעולה הפיזית של הרמת הידיים כלפי מעלה בעת השבעה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].

סופו של הפסוק גוזר את עונשם: וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם, כלומר, הם יסבלו וישאו בתוצאות חטאם. עונש זה פועל על פי העיקרון של מידה כנגד מידה: כשם שהם שירתו את העם והכשילו אותו בעבודה זרה, כך ייענשו בהתאם לחטאתם [מלבי"ם]. מהותו של העונש היא ירידה במעמדם. תחת שירותם הפסול בעבר, לעתיד לבוא הם יורשו לשרת במקדש רק בעבודות פשוטות המותרות גם למי שאינם כוהנים, שכן מעמדם המקודש הופקע מהם והם נחשבים כזרים. עונש זה מכוון לעתיד, כך שכוהנים שחטאו במהלך חייהם ישאו את כלימתם ועוונם בתקופת תחיית המתים [רד"ק].