הנבואה מציבה גבולות ברורים לכניסה אל המקדש, ומגדירה מחדש את מושג הזרות. ההגבלה אינה מתמקדת במוצא הלאומי של האדם, אלא בשלמותו הרוחנית והגופנית. איסור זה מתייחס לזמן העתיד, לבניין בית המקדש [רד"ק, מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הביטוי בֶּן־נֵכָר אינו מכוון לגויים בני אומות אחרות, שכן הרחקתם מהמקדש מובנת מאליה ואין צורך להזהיר עליה. הכוונה היא ליהודי אשר חי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אך מעשיו התנכרו והתרחקו מאביו שבשמים, כגון אדם שעבד עבודה זרה. פסול זה של בן הנכר בא לידי ביטוי בשני אופנים: עֶרֶל לֵב הוא אדם שלבו אטום וחסום מלדעת את ה', ואילו וְעֶרֶל בָּשָׂר הוא מי שלא נימול בגופו, אפילו אם הדבר נבע מסיבה אובייקטיבית ומוצדקת, כגון שאחיו מתו בעקבות ברית המילה [מצודת דוד].
בנוגע למילים לֹא יָבוֹא, המסורה מציינת כי זהו אחד המקומות שבהם היה ניתן לטעות ולחשוב שיש לקרוא את הפועל בלשון רבים ("יביאו"), אך הקריאה המדויקת נותרה בלשון יחיד [מנחת שי].
איסור הכניסה המוחלט אל המקדש חל באופן ספציפי על המון העם, כלומר על בֶּן־נֵכָר שהוא מתוך ישראל. לעומת זאת, כהנים ולוויים שמעשיהם התנכרו יקבלו עונש שונה. הם לא יורחקו לחלוטין מן המקדש, אלא יישאו את עוונם בתוך תחומי הבית באמצעות הורדה בדרגה. נאסר עליהם לגשת לעבודת הקודש עצמה, והם ישמשו רק כעוזרים המשרתים את שוערי הבית. כמו כן, הם יבצעו עבור מביאי הקורבנות את המלאכות המותרות למי שאינו כהן, כגון שחיטת הקורבנות, הפשטתם וניתוחם [מלבי"ם].