הלכות הנישואין של הכהנים מהוות נדבך מרכזי בשמירה על קדושתם ועל טהרת עבודתם במקדש. הכהן המשרת בקודש נדרש להיות במצב של שלמות פנימית ושלום בית, מצב המושג באופן האידיאלי בנישואין ראשונים ובהרמוניה מלאה עם בת זוגו [אהבת יהונתן, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בשאלה על מי בדיוק חל האיסור לשאת אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה. גישה אחת, הנשענת על דיני התורה המוכרים, מסבירה כי ההוראה כִּי אִם־בְּתוּלֹת מכוונת לכהנים הגדולים בלבד, בעוד שכהנים הדיוטות (רגילים) מותרים באלמנה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. לפי גישה זו, הפסוק כלל לא מזכיר איסורי נישואין אחרים לכהנים כמו זונה וחללה, משום שהם כבר כתובים במפורש בתורה ואין צורך לחזור עליהם [רד"ק]. לעומת זאת, גישה שניה מציעה כי הפסוק מתאר מציאות עתידית של תוספת קדושה. לעתיד לבוא, כלל הכהנים יתעלו ממדרגתם הרגילה ויחמירו על עצמם שלא לשאת אלמנות כלל, אלא רק בתולות מזרע ישראל, בדומה לכהן הגדול [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
החלק השני של הפסוק מציג חריג לכלל זה: וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ. גם כאן, הפירוש נגזר מהגישות הקודמות. לפי הגישה הראשונה, המילים מִכֹּהֵן יִקָּחוּ מתפרשות כ"מקצת כהנים", כלומר, ישנם כהנים מסוימים שהם הכהנים ההדיוטות שמותר להם לקחת אלמנה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. לפי הגישה השניה, הכוונה היא לאלמנתו של כהן אחר. אף על פי שהכהנים לעתיד לבוא ימנעו מנישואין לאלמנות ישראל, הם יותרו לשאת אלמנת כהן. הסיבה לכך היא שאלמנת כהן כבר שמורה וטהורה בקדושתה [אברבנאל], והיא מורגלת להלכות ולמגבלות הייחודיות של חיי הכהונה [צאינה וראינה]. בנוסף, נישואין אלו נועדו למנוע מצב שבו הכהנים הרגילים ידמו לחלוטין לכהן הגדול ויקחו לעצמם את כל חומרותיו [מלבי"ם]. טעם נוסף להיתר זה הוא החשש שאם אלמנת הכהן תינשא לישראל, היא תרד מקדושתה ותיאסר באכילת תרומה, ולכן ראוי שתינשא לכהן [אהבת יהונתן, חומת אנך].
חלק מהמפרשים מוסיפים טעם פסיכולוגי ורוחני להבדל בין אלמנה רגילה לאלמנת כהן: אשה נוטה להיקשר לבעלה הראשון, וקיים חשש שאלמנת ישראל תצפה מהכהן להתנהגות דומה לזו של בעלה הקודם, מה שעלול להפר את שלום הבית ואת הריכוז הנדרש מעבודת המזבח. אלמנת כהן, לעומת זאת, כבר חיה בשלום עם משרת ה', ולכן תוכל להקים בית יציב ורגוע עם כהן אחר [צאינה וראינה, אהבת יהונתן].
לבסוף, הצירוף אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה בא ללמד שמדובר באלמנה גמורה בלבד. בכך הפסוק ממעט ומדגיש את האיסור על "חלוצה", אשה שבעלה מת ללא ילדים ועברה טקס חליצה. למרות שהיא פנויה ואינה גרושה, יחזקאל רומז כאן לאיסור האוסר על כל כהן, ואפילו הדיוט, לשאת חלוצה [רש"י, מצודת דוד].