חזרתו של כהן לעבודת הקודש לאחר שנטמא למת דורשת תהליך קפדני של פרישה, המתנה וספירת ימים. המעבר ממצב של טומאה לשרת בקודש אינו מיידי, אלא מלווה בפיקוח מדוקדק.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על דברי חז"ל, היא שהמילים וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ אינן מתארות את הזמן שאחרי סיום תהליך הטהרה, אלא את הרגע שבו הכהן פורש מן המת ומתחיל את תהליך הטהרה עצמו. משלב זה, שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ־לוֹ – אלו הם שבעת ימי הטהרה הרגילים המפורשים בתורה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. הספירה אינה מוטלת רק על הכהן הטמא עצמו, אלא אחיו הכהנים הם אלו שסופרים עבורו את הימים. כך הם מפקחים עליו, נזהרים מקרבתו במהלך ימי הטומאה, ומוודאים שאם ישכח את מניין הימים, הם לא יאפשרו לו להיכנס למקדש בטעות לפני שנטהר לחלוטין [מצודת דוד, מלבי"ם].
מנגד, ישנה גישה פרשנית הרואה בפסוק זה חידוש ותוספת קדושה המיועדים לעתיד לבוא, לימי הבית השלישי. לפי גישה זו, הפסוק מתאר המתנה של שבעה ימים נוספים, שמתחילים רק לאחר שהכהן כבר סיים את טהרתו מטומאת המת [רד"ק]. המתנה זו נועדה לשמש מעין גדר והרחקה, כדי למנוע מן הכהנים כניסה חפוזה למקדש מיד לאחר שנטהרו [מלבי"ם].
הצורך בשבעת ימי המתנה נוספים אלו מוסבר בכך שלעתיד לבוא, השכינה תשרה בכל עזרת המקדש. הכלל הוא שכל הנכנס למחנה שכינה זקוק לשבעת ימי פרישה והכנה, אפילו אם הוא אדם טהור לחלוטין [אהבת יהונתן]. בנוסף, ימים אלו משמשים כהכנה לקראת הבאת "מנחת חינוך" שהיא קרבן חנוכה מחודש לעבודה. כשם שכהנים שחזרו לעבוד בבית שני נדרשו להביא מנחת חינוך מחדש, כך גם הכהנים שעתידים לקום בתחיית המתים ולשוב לעבוד בבית השלישי, יצטרכו להקריב קרבן זה מחדש ביום שבו ייכנסו שוב אל הקודש [מלבי"ם].