האיסור על כהנים להיכנס שתויי יין אל הקודש מוכר מהתורה, אך חזרתו כאן נובעת מחידושים שאינם מפורשים בתורה שבכתב, או כתוספת קדושה המיועדת למקדש לעתיד לבוא [רד"ק].
הציווי מופנה אל כׇּל כֹּהֵן, ועל פי המפרשים מדובר בהוראה גורפת. איסור השתייה חל במידה שווה על כהן גדול ועל כהן הדיוט [מצודת דוד], וכן הוא מחייב אפילו כהנים שפסולים ואינם ראויים לעבודת המקדש כלל [מלבי"ם]. יתרה מזאת, המילה בְּבוֹאָם מדגישה כי עצם הכניסה למתחם המקודש תחת השפעת יין היא האסורה, והכהן עובר על האיסור ברגע כניסתו אף אם אינו מבצע עבודה כלשהי [חומת אנך].
באשר להגדרת המקום שאליו אסור להיכנס, הַחָצֵר הַפְּנִימִית, קיימות שתי גישות בקרב הפרשנים. גישה אחת מזהה מקום זה עם ההיכל עצמו, שכן האזור שלפני קודש הקודשים נקרא חצר [רש"י, מצודת דוד]. הגישה השנייה ממקדת את האיסור בעזרת הכהנים, דהיינו השטח שמתחיל מן המזבח ולפנים, באזור שבין האולם למזבח [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].