תפקידם הציבורי של הכהנים חורג מעבודת המקדש גרידא, וכולל את הנהגת העם והדרכתו הרוחנית. הכהנים מופקדים על הוראת התורה לישראל ועל הכוונת כל אדם לעבודת ה' [אברבנאל, צאינה וראינה]. במסגרת חובותיהם הציבוריות [ביאור שטיינזלץ], עליהם ללמד את העם להבחין בין הקטגוריות ההלכתיות והרוחניות השונות. המילה יוֹרוּ נגזרת מלשון הוראה ולימוד [מצודת ציון], והיא מבטאת את אחריותם להקנות לעם את היכולת להבדיל בין קודש לחול ובין טומאה לטהרה [מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על השינוי בפעלים שבהם משתמש הפסוק: לגבי קודש וחול נאמר יוֹרוּ, ואילו לגבי טמא וטהור נאמר יוֹדִעֻם.
הבדל זה מוסבר בשתי דרכים עיקריות:
גישה אחת תולה את ההבדל באופי המוחשי של המושגים. הפועל יוֹרוּ קשור להוראה באצבע, פעולה ששייכת כאשר ניתן להצביע על חפצים פיזיים ולהגדיר מהו קודש ומהו חול. לעומת זאת, טומאה וטהרה אינן ניכרות לעין אלא נוצרות בדרך כלל על ידי מגע, ולכן מתאים להשתמש לגביהן בלשון של הודעה וידיעה מופשטת [אהבת יהונתן].
גישה שניה מסבירה את שינוי הלשון בהתאם לרמת הבקיאות של העם. דיני הקדשים מסורים בעיקר לכהנים שעוסקים בהם בפועל, ולכן עליהם ללמד ולהורות אותם לעם. לעומת זאת, דיני טומאה וטהרה אמורים להיות מוכרים וידועים לכלל ישראל. משום כך, תפקיד הכהנים בתחום זה אינו ללמד את גופי ההלכות, אלא רק להודיע לעם מתי התרחשה טומאה בפועל [מלבי"ם].