הנביא מוכיח את העם על הפרה חמורה של חובת השמירה על קדושת המקדש. במקום להגן על המקום המקודש מפני טומאה ולהבטיח שרק אנשים ראויים ישרתו בו, הם מסרו את האחריות לידיים פסולות.
הטענה הראשונה כלפיהם היא וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת קָדָשָׁי. חובת העם הייתה להגן על המקדש, להרחיק ממנו טמאים וערלים, ולהקפיד שימונו רק כוהנים כשרים, הגונים וקדושים לעבודת הקודש [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם, שטיינזלץ].
אולם הם לא הסתפקו במחדל השמירה, אלא הוסיפו פשע אקטיבי: וַתְּשִׂימוּן, כלומר עשיתם מעשה ומיניתם אחרים [מצודת ציון]. במקום לשמור בעצמם, הם הפקידו זרים על המקדש [מלבי"ם].
באשר לזהותם של אותם לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי שהופקדו על המקדש, הפרשנים מציגים מספר כיוונים. יש המבארים כי מדובר בבני נכר [מלבי"ם], או באנשים פסולים ורוצחים שאינם ראויים כלל לתפקיד [רש"י, שטיינזלץ]. גישה מרכזית אחרת מצביעה על כך שהשומרים הללו היו אותם אנשים ששימשו כשומרים עבור העם בפולחן העבודה הזרה שלהם [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. מבחינה לשונית, האות למ"ד במילה לְשֹׁמְרֵי משמשת לציון מושא ישיר, כלומר "שמתם את השומרים" [רד"ק].
המילה החותמת את הפסוק, לָכֶם, מחדדת את חומרת המעשה. המינוי הפסול נעשה על דעת עצמם, עבור צורכיהם וכשליחים מטעמם [רש"י, מלבי"ם]. לפי הגישה הקושרת את השומרים לעבודה זרה, מילה זו מדגישה את חילול הקודש: את אותם אנשים שהיו שומרים "לכם" בבתי העבודה הזרה שלכם, הכנסתם פנימה אל תוך מקדשו של ה׳ [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].