יחזקאל, פרק מ״ד, פסוק ט״ז

הכוהנים בני צדוק זוכים למעמד ייחודי ובלעדי בעבודת המקדש, המאפשר להם להיכנס אל הקודש פנימה ולעמוד לשרת ישירות לפני ה׳.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אֶל־שֻׁלְחָנִ֖י לְשָׁרְתֵ֑נִי מתייחסות לעבודת סידור לחם הפנים על השולחן שבתוך ההיכל. לעומת גישה זו, יש מי שמפרש כי השולחן כאן הוא למעשה המזבח [ביאור שטיינזלץ]. מנקודת מבט נוספת, ההתקרבות לשולחן מבטאת את הזכות לאכול מבשר הקודשים, שכן הזכות לאכול מהקרבנות שמורה למי שמשתתף בפועל בעבודה [מלבי"ם].

הבחירה להזכיר בפסוק דווקא את השולחן טומנת בחובה משמעות סמלית לעתיד לבוא [אהבת יהונתן]. השולחן במקדש היה ממוקם בצד צפון, כיוון המסמל שפע גשמי ועושר. לאורך ההיסטוריה, ריבוי עושר וזהב הוביל פעמים רבות לחטא ולשכחת ה׳, כפי שאירע למשל בחטא העגל. אולם, לעתיד לבוא יתבטל יצר הרע, ולכן הכוהנים יוכלו להתקרב אל השולחן ולזכות בשפע הברכה, ועם זאת לא יחטאו אלא וְשָׁמְר֖וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּֽי – יישארו נאמנים לחלוטין לתפקידם.

באשר למילים וְשָׁמְר֖וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּֽי, יש המבארים כי הכוונה היא לשמירה על כלל עבודות המקדש השונות [מצודת דוד]. מנגד, יש המדגישים כי מדובר במשמרת רוחנית גבוהה וייחודית לה׳, השונה מ"משמרת הבית" הרגילה שעליה הופקדו כוהנים אחרים [מלבי"ם].