יחזקאל, פרק מ״ד, פסוק כ״ב

הלכות הנישואין של הכהנים נועדו לשמור על טהרתם ועל שלמותם הפנימית הנדרשת לעבודת המקדש. משום כך נקבע כי וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא־יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים אלא כִּי אִם־בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל, דרישה שמכוונת במקורה לכהן הגדול בלבד או מתארת מציאות עתידית שבה כלל הכהנים יחמירו על עצמם לשאת רק בתולות. עם זאת, קיים חריג ולפיו וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ, כלומר מקצת הכהנים הרגילים מותרים באלמנה, או שלעתיד לבוא כל הכהנים יותרו לשאת אלמנת כהן. היתר זה נובע מכך שאלמנת כהן כבר מורגלת להלכות הכהונה ושמורה בקדושתה, ונישואין אלו יבטיחו שלום בית ללא השוואות לבעל קודם שאינו משרת ה'. המילים אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מדגישות שמדובר באלמנה גמורה, ובכך מלמדות שאישה שעברה טקס חליצה אסורה לכל כהן.