לאחר סיום תהליך חנוכת המזבח, מגיע השלב שבו העבודה במקדש עוברת למסלולה הקבוע והתמידי. המילים וִֽיכַלּוּ אֶת־הַיָּמִים מציינות את השלמתם של שבעת ימי המילואים, שבהם פעלו הכהנים על פי סדר קורבנות ייחודי וזמני שנועד לחנך את המזבח [רד"ק, מצודת דוד ואברבנאל]. במהלך ימים אלו הוקרבו קורבנות ספציפיים, כאשר ביום הראשון הוקרב פר אחד בלבד, ובשאר הימים הוקרבו בכל יום שעיר, פר ואיל [אברבנאל].
עם סיום שלב ההכנה, הכתוב מכריז וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה, כלומר החל מהיום השמיני ולנצח [מצודת ציון]. יום זה מסמל את תחילת העבודה הסדירה, ויש בו הקבלה היסטורית לחנוכת המשכן בימי משה, שבה שבעת ימי המילואים החלו בעשרים ושלושה באדר, והיום השמיני חל באחד בניסן [מלבי"ם]. מנקודה זו ואילך, המזבח מוכן ומוכשר לחלוטין, והכהנים יקריבו עליו את הקורבנות הרגילים המפורשים בתורה, הכוללים את קורבנות התמיד, הנדרים, הנדבות וקורבנות המוסף [רד"ק ואברבנאל].
הפסוק נחתם בהבטחה האלוהית וְרָצִאתִי אֶתְכֶם. המילה וְרָצִאתִי נכתבת בפסוק זה באופן חריג עם האות אל"ף במקום האות יו"ד [מנחת שי ורד"ק], אך משמעותה נגזרת מהמילה רצון [רש"י ומצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי משמעות ההבטחה היא שבאמצעות הקורבנות הללו, מעשיהם של ישראל יהיו רצויים, וה׳ יקבל אותם ברצון ובפיוס. קבלת הקורבנות נועדה להביא לכך שהעם יהיה רצוי לפני ה׳, כאשר התכלית העמוקה של ריצוי זה היא להעניק לעם סליחה וכפרה [צאינה וראינה].