תהליך חנוכת המזבח דורש רצף של הקרבת קרבנות יומיומית, המבססת את קדושתו. הציווי להקריב שִׁבְעַת יָמִים מתייחס להמשך ישיר של סדר ההקרבה שהחל ביום השני לחנוכת המזבח, וזאת בשונה מהיום הראשון שבו הוקרב פר בלבד [מצודת דוד, מלבי"ם]. במהלך שבעת הימים הללו, יש להקריב בכל יום שְׂעִיר־חַטָּאת, ולצידו וּפַר בֶּן־בָּקָר וְאַיִל מִן־הַצֹּאן אשר נועדו לשמש כקרבנות עולה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. על כל הבהמות המוקרבות להיות תְּמִימִים, כלומר שלמות וללא מום.
מבחינה היסטורית ורעיונית, סדר קרבנות זה הוא ייחודי ויוצא דופן. מתכונת זו של הקרבה אינה תואמת את ימי המילואים שנערכו במדבר בימי משה, ואף לא את סדר הקרבנות שהקריבו שבי ציון בימי עזרא בעת בניית המזבח. מכאן עולה כי תיאור זה טומן בחובו חידוש, המציג סדר קרבנות שונה שיתקיים רק לעתיד לבוא [רד"ק].