תהליך חנוכת המקדש העתידי מקביל במאפייניו לחנוכת המשכן בימי משה, וכולל הקרבת פר לחטאת שאינו נאכל אלא נשרף כליל [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. הכתוב מנחה לקחת את הַפָּר הַחַטָּאת, צירוף לשוני שמשמעותו היא הפר שהוא פר החטאת [רד"ק, מלבי"ם], ולהעבירו לאדם הממונה על כך כדי שייקח וּשְׂרָפוֹ [רד"ק, מצודת דוד].
מוקד הכתוב עוסק במיקומה המדויק של שריפת הפר, המוגדר במילים בְּמִפְקַד הַבַּיִת וכן מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ. הפרשנים מסכימים כי השריפה אינה מתבצעת מחוץ להר הבית, אלא מחוץ לעזרה הפנימית, בתוך תחומי החומה ובמקום קדוש הראוי לכך [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
באשר למשמעות המילה בְּמִפְקַד, מתחלקים הפרשנים לשתי גישות עיקריות. הגישה הראשונה גוזרת את המילה מלשון פקודה, מינוי והכנה. לפי פירוש זה, מדובר במקום ייעודי ומוגדר מראש בהר הבית, שהופקד והוכן במיוחד עבור הכהנים לשם שריפת קודשים, כדוגמת פרים ושעירים הנשרפים [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל, שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון חיסרון וכליון. לפי הבנה זו, נקודה זו היא קצה הבית, המקום המדויק שבו המבנה מסתיים. התוספת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ נועדה להבהיר ולחזק הגדרה גבולית זו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל, שטיינזלץ].