התגלות השכינה השבה אל העם מלווה בעוצמה חושית אדירה של קול ואור, ומבטאת את חידוש הקשר וההשגחה הנסית של ה׳ על ישראל [מלבי"ם].
הכבוד האלוהי בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים, כלומר נכנס מבעד לשער המזרחי [רד"ק]. כיוון הגעה זה אינו מקרי, אלא נועד לבטא את כוחו העליון של ה׳ ושליטתו בבריאה, בדומה לתנועת הגלגלים בשמים המניעה את הכוכבים ממזרח למערב בניגוד לתנועתם הטבעית [מלבי"ם].
הגעת השכינה מלווה בצליל אדיר, וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים. זהו הקול הנלווה להתגלות, המזכיר המולה של ים סוער או שטף מים עצום [ביאור שטיינזלץ]. הנביא מדמה את קול השכינה לקולות המוכרים של מים כדי לסבר את האוזן האנושית ולהמחיש את עוצמת החוויה [מצודת דוד]. קול זה נתפס גם כביטוי לכלל מימי הבריאה המשמיעים את גבורת ה׳ [מלבי"ם], או כקולם של המלאכים המברכים את שמו [רד"ק].
לצד החוויה הקולית, ההתגלות היא גם חזותית, כאשר וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ. זיו השכינה והזוהר האלוהי מילאו את הארץ באור גדול [מצודת דוד, רד"ק, מצודת ציון]. ביחס לאופן ההארה, קיימת הבחנה דקדוקית ורעיונית בין הפרשנים על משמעות המילה הֵאִירָה. גישה אחת רואה בכך פועל עומד, כלומר שהארץ הוארה באופן פסיבי מזוהר הכבוד [רד"ק]. לעומתה, גישה אחרת מפרשת זאת כפועל יוצא, ולפיה הארץ התלבשה באור האלוהי והפכה בעצמה לגוף מאיר המקרין את האור בחזרה כלפי השמים [מלבי"ם].