נבואת חנוכת המזבח לעתיד לבוא טומנת בחובה הבטחה אישית לנביא, לצד בירור היסטורי ורוחני של מעמד הכהונה. ה׳ מצווה על יחזקאל למסור את קורבן חנוכת המזבח לידי הכהנים הנבחרים, ובכך משרטט את סדרי העבודה במקדש העתידי.
המילה הפותחת וְנָתַתָּה מופנית ישירות ליחזקאל, שהיה כהן בעצמו. רוב הפרשנים [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם ואברבנאל] רואים בציווי זה בשורה גדולה על תחיית המתים: ה׳ מבטיח ליחזקאל שהוא יקום לתחייה וישתתף באופן פעיל בחנוכת המזבח לעתיד לבוא, בכך שימסור את הקורבן לכהנים ויזרוק את דמו. [רד"ק] אף מעלה את האפשרות שיחזקאל ישמש אז ככהן גדול או כמשנה לאהרן הכהן. פרט זה מהווה הוכחה עבור חלק מהמפרשים [רד"ק ואברבנאל] לכך שנבואה זו עוסקת בבית המקדש השלישי ולא בבית שני, שכן יחזקאל מת ונקבר בבבל ולא עלה לארץ, וכן משום שסדר בניית המזבח והקרבנות בתחילת ימי בית שני היה שונה לחלוטין מהמתואר כאן.
הפסוק מגדיר במדויק מי יהיו הכהנים שיזכו לעבוד במקדש: אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כלומר כהנים הבאים משבט לוי [רש"י, מצודת דוד וביאור שטיינזלץ], אך מוגבלים למשפחה מסוימת – אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק. צדוק היה הכהן הגדול הראשון ששירת בבית המקדש שבנה שלמה [רש"י, ביאור שטיינזלץ וצאינה וראינה]. הסיבה לבחירתם הבלעדית מוסברת במילים הַקְּרֹבִים אֵלַי... לְשָׁרְתֵנִי. משפחה זו נותרה מסורה ונאמנה לה׳, ולא חטאה בעבודה זרה כפי שעשו אחרים [מלבי"ם וביאור שטיינזלץ]. [אברבנאל] מרחיב ומסביר כי כשם שבעבר עם ישראל פרק מעליו את עול המלכות של בית דוד ואת כהונת בני צדוק (כאשר ירבעם מינה כהנים שאינם ראויים), כך לעתיד לבוא, עם החזרה בתשובה והשבת מלכות בית דוד, תשוב גם הכהונה הבלעדית לזרע צדוק הנאמן.
הקורבן שיחזקאל נדרש למסור להם הוא פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת. בחירה זו אינה מקרית, והיא מקבילה במדויק לקורבן שהקריב משה רבנו בשבעת ימי המילואים, בעת חנוכת המשכן במדבר [רד"ק ואברבנאל].