לאחר סיום מדידת היקפו החיצוני של מתחם הר הבית, הנביא מובל חזרה לנקודה מרכזית ומשמעותית. המדריך מוליך אותו אֶל הַשַּׁעַר, כאשר הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בשער סתמי, אלא בשער הידוע שדרכו הוצא או הוכנס הנביא בתחילת החזון [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל], והוא השער של הר הבית [מצודת דוד].
הכתוב מדגיש כי שער זה פונה דֶּרֶךְ הַקָּדִים, כלומר לכיוון מזרח [ביאור שטיינזלץ], כך שהאדם היוצא ממנו פניו מופנות מזרחה [מלבי"ם]. מטרת ההליכה המחודשת אל השער המזרחי היא כדי שהנביא יחזה בכבוד ה׳ היורד אל עזרת המקדש [רש"י].
מעבר לתיאור הגיאוגרפי, לבחירה בכיוון המזרח ישנה משמעות סמלית עמוקה. בדומה לזריחת השמש מדי בוקר במזרח, המעידה על כבוד ה׳ וגדולתו בעולם, כך עתידה השכינה לזרוח ולהאיר על ישראל מכיוון זה [אברבנאל]. יתרה מכך, המילה הַקָּדִים טומנת בחובה גם משמעות של זמן קדום; הופעת השכינה דרך המזרח רומזת לכך שהיא חוזרת לשרות על ישראל בדיוק באותו האופן ובאותה הדרך שבה ירדה על המשכן במדבר, כימי עולם וכשנים קדמוניות [אברבנאל].