הקול האלוהי נגלה אל הנביא ומבשר לו על ייעודו הנצחי של המקדש העתידי, תוך יצירת ניגוד חד בין טהרת העתיד לבין חטאי העבר של העם ומנהיגיו.
כאשר הקול פונה אל הנביא במילים ויאמר אלי, הוא נשמע באוזניו כאילו הוא מדבר אליו ישירות [מצודת דוד, שטיינזלץ]. ההתגלות מציגה את המקדש בשני ממדים עליונים: את מקום כסאי וכן ואת מקום כפות רגלי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי בית המקדש של מטה מכוון כנגד כסא הכבוד שבשמים, והוא משמש מעין "הדום" ושרפרף שעליו מונחות כפות הרגליים האלוהיות, במשל של מלך היושב על כסאו. המילה כפות מתארת בהקשר זה את החלק השטוח של הרגל [מצודת ציון].
לצד זאת, יש המציעים הבחנה היסטורית ורוחנית עמוקה: בעוד שבבתי המקדש הקודמים עיקר ההשגחה והכסא היו בשמים, והארץ הייתה רק "הדום" שהתנהל על פי חוקי הטבע, לעתיד לבוא המציאות תשתנה. הכסא האלוהי עצמו ירד לשכון במקדש מטה, מה שיבטא הנהגה ישירה, קבועה ועל טבעית [מלבי"ם]. נוכחות זו תישאר לעולם, הבטחה המעידה כי הבית השלישי לא יחרב לעולם [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
התנאי והתוצאה של שכינת הנצח הם שהעם ולא יטמאו עוד את המקום. בעבר, העם והמלכים טימאו את המקדש בשתי דרכים עיקריות. הדרך הראשונה היא בזנותם, מונח המתאר את הנהייתם של בני ישראל אחרי עבודה זרה וספיחיה, עד כדי הצבת פסלים בבתיהם הסמוכים לבית ה' [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ, אברבנאל].
הדרך השנייה שבה חולל המקום היא ובפגרי מלכיהם. המילה פגרי מתארת את גוף המת [מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו בהבנת מהות טומאה זו, ומציגים שני כיוונים מרכזיים:
הגישה הראשונה היא היסטורית ומעשית. מלכים חוטאים כמו מנשה ואמון נקברו בגן ביתם, שהיה סמוך מאוד, ואף קיר לקיר, עם הר הבית. הקבורה של מתים בתוך העיר ובקרבה כה גדולה למקדש יצרה טומאה פיזית ורוחנית שפגעה קשות בקדושת המקום [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
הגישה השנייה מציעה פירוש רעיוני לחלוטין. המלכים הרשעים הללו נקראים "פגרים" ומתים עוד בהיותם בחיים. מכיוון שחטאו ועזבו את ה', הסתלקה מהם הנפש הרוחנית והשכלית, והם נותרו כבהמות בצורת אדם, גופות חסרי נשמה שטימאו את הארץ בעצם קיומם ובמעשיהם [מלבי"ם, אברבנאל].
הפסוק חותם במילה במותם, המורכבת מאות היחס ב' ומהמילה "במה", כלומר מזבח ומקום מוגבה לעבודה זרה [מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ, אברבנאל]. הפרשנים מסבירים את הקשר בין הבמות לפגרים בכמה אופנים: יש אומרים שהיו מציבים את במות העבודה הזרה ממש על קברי המלכים [מצודת דוד, רד"ק], יש שמסבירים שהיו מניחים את פגרי המלכים עצמם על אותן במות [שטיינזלץ], ויש המפרשים שהכוונה היא פשוט לבמות הטומאה שהקימו בבתיהם הפרטיים הסמוכים למקדש [רד"ק, אברבנאל].