הנביא חווה התגלות חזותית עוצמתית שבה עבר והווה מתמזגים. המראה האלוהי שהוא חווה במקדש העתידי מקפל בתוכו את כל החזונות הדרמטיים שחווה בעבר, ויוצר תמונה שלמה של חורבן, גלות וגאולה.
החזרות הרבות על שורש ר.א.ה בפסוק מדגישות את החוויה הוויזואלית הייחודית והנשנית של הנביא [ביאור שטיינזלץ]. כפילות הלשון כמראה באה להורות על דמיון מוחלט וגמור בין החזון הנוכחי לחזונות העבר [מצודת ציון]. מעבר לכך, המילה המראה מתפרשת גם במשמעות של מראה פיזית (אספקלריה), המעידה על כך שהחזון משתקף כבמראה [מלבי"ם]. מבחינה לשונית, הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה אל בצירופים אל נהר ו-אל פני היא כמו המילה "על" [רד"ק, מצודת ציון].
הפסוק קושר בין שלושה אירועים נבואיים: החזון הנוכחי, חזון החורבן והחזון הראשון בבבל. כאשר הנביא אומר בבואי לשחת את העיר, הכוונה אינה שהוא עצמו החריב את העיר, אלא לזמן שבו התנבא על החורבן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או לזמן שבו ראה במראה הנבואה את המלאכים המשחיתים באים לעשות זאת [רד"ק]. חזון זה מתייחס למעמד שבו נראה כבוד ה' עוזב את המקדש וניתנה הפקודה לסמן את מצחות האנשים שניצלו [רש"י]. הצירוף אל נהר כבר מכוון להתגלות הראשונה של מעשה המרכבה, המופיעה בתחילת הספר [מצודת דוד].
הפרשנים מציעים גישות שונות להבנת פשר השילוב של מראות אלו יחד. גישה אחת מסבירה כי בשני חזונות העבר (החורבן ונהר כבר), הנביא ראה את הכוחות הרוחניים והמלאכים מניעים את מערכות השמיים כדי להביא חורבן על ישראל. כעת, כאשר הוא רואה את אותה מראה בדיוק של שובו של כבוד ה', הוא מבין שהשפע האלוהי חזר לשכון בישראל, והמלאכים שבים כדי להגן עליהם. המראה המשותף מוכיח כי המערכת השמימית שבה לקדמותה וסר חרון האף [אברבנאל].
גישה אחרת ורחבה יותר מציגה את שלושת החזונות כשלושה סוגים של הנהגה אלוהית לאורך ההיסטוריה. מראה החורבן מייצג הנהגה של זעם והשחתה; מראה נהר כבר מייצג את הנהגת ה' היורד עם ישראל לגלות כדי לשמור עליהם באמצעות שרי מעלה; והמראה הנוכחי של המקדש העתידי מייצג הנהגה ניסית ופלאית. שילוב המראות נועד לגלות לנביא את העתיד ההיסטורי של העם: בית המקדש השני ייבנה, אך ישוב ויחרב (כמראה החורבן), ישראל יצאו שוב לגלות ארוכה שבה ה' ישמור עליהם (כמראה נהר כבר), ורק לאחר מכן יזכו למקדש השלישי והנצחי. בנוסף, המקדש הפיזי הנראה בחזון משמש כ"מראה" המשקפת בתוכה הן את מבנה העולם הגדול והן את המקדש הפנימי שבנפש האדם [מלבי"ם].
בסיום הפסוק, הנביא מתאר את תגובתו: ואפול אל פני. הסיבה לנפילה זו זוכה למספר פירושים. ההסבר הפשוט הוא שהנביא נפל כדי להשתחוות לה' [מצודת דוד]. יש מי שמסביר שהנפילה נבעה מתחושת הודיה ושמחה על כך שה' שב מחרון אפו והחזיר את שכינתו לישראל [אברבנאל]. לעומת זאת, ישנה דעה הסוברת כי הנפילה על הפנים נבעה מצער וייאוש, שכן מתוך חיבור המראות הבין הנביא שבית המקדש השני עתיד להיחרב גם הוא, וישראל ייצאו לגלות שנייה [מלבי"ם].