הכשרת המזבח בבית המקדש העתידי דורשת תהליך חנוכה ייחודי בן שבעה ימים. סדר עבודה זה אינו מופיע בתורה, והוא נמסר ליחזקאל כהוראת שעה שנועדה להכין את המזבח לקראת תפקידו בהקרבת הקרבנות [ביאור שטיינזלץ].
הפעולה הראשונה בתהליך היא יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ. משמעות הכפרה בהקשר זה היא פעולת קינוח וניקוי של המזבח, שנועדה להעביר אותו ממצב של חול למצב של קדושה [מצודת דוד]. הצורך בטהרה זו נובע מכך שהמקום נטמא בעבר על ידי גויי הארץ [רד"ק]. בפועל, טהרה וכפרה זו, המביאה לסליחת עוונות וקידוש המזבח [צאינה וראינה], נעשית במהלך שבעת הימים באמצעות דמו של שעיר העיזים המוקרב במקום [מלבי"ם].
סביב המילה יְכַפְּרוּ קיימת מסורת קריאה וכתיב. בעוד שאנו קוראים את המילה באות יו"ד, בחלק מהמסורות היא נכתבת באות וי"ו ("וכפרו"). הבדל זה נובע ממחלוקת קדומה בין מסורת ארץ ישראל למסורת בבל, כאשר ההלכה נפסקה כבני ארץ ישראל לכתוב ביו"ד [מנחת שי]. עם זאת, גם לגרסה הנכתבת בוי"ו המשמעות נותרת זהה, והיא באה לחבר את ציון הזמן של שבעת הימים אל הכתוב שלפניו [רד"ק].
השלב המשלים של התהליך הוא וּמִלְאוּ יָדָו. הפרשנים מסכימים כי ביטוי זה הוא המונח המקראי המקובל למושג חנוכה. עניינו של תהליך החנוכה הוא התחלת השימוש בדבר באופן שבו הוא עתיד לתפקד לעולם [מצודת ציון, מצודת דוד]. חנוכה זו של המזבח נעשית באופן ספציפי על ידי הקרבת קרבן העולה, שכן הפר שהוקרב ביום הראשון ונשרף מחוץ למחנה לא יכול היה לשמש למטרה זו [מלבי"ם].
בשאלה למי מתייחסות ה"ידיים" בביטוי זה, מציגים הפרשנים שתי גישות. הגישה המרכזית היא שהכינוי מתייחס למזבח עצמו, ומשמעות "מילוי ידיו" היא הבאת הקרבנות אליו. מנגד, יש המפרשים כי ה"ידיים" הן ידיו של הכהן המקריב, אשר ממלא את ידיו בנתחי הקרבן [רד"ק].
המילה יָדָו נכתבת חסרה ללא האות יו"ד המציינת לשון רבים, אך נקראת ברבים ("ידיו"). תופעה זו של מילים הנכתבות בלשון יחיד ונקראות בלשון רבים שכיחה במקרא, ואינה משנה את משמעות הכתוב [רד"ק, מנחת שי].