החזקתם של כלי המקדש בידי שבי ציון אינה רק עובדה היסטורית, אלא משמשת כראיה משפטית וכהוכחה ניצחת לסמכותם לבנות את בית ה'. המנהיגים היהודים מציגים בפני השלטונות שתי הוכחות מרכזיות לכך שפעולותיהם נעשות ברשות: העובדה שכלי הקודש נמצאים בידם, והיותו של מנהיגם פחה רשמי מטעם המלך, אשר לא היה מעז לבנות את המקדש ללא אישור מפורש מהמלכות [מלבי"ם].
ההצהרה מפרטת את גלגולם של הכלים: וְאַף מָאנַיָּא, כלומר גם כלי הקודש של הבית שעשויים מכסף ומזהב [רש"י, רלב"ג], אשר נלקחו על ידי נבוכדנצר מירושלים. וְהֵיבֵל הִמּוֹ, והוביל אותם [רש"י, רס"ג] אל היכל העבודה הזרה אשר בבבל [מצודת דוד]. לאחר חילופי השלטונות, הַנְפֵּק הִמּוֹ, הוציא אותם [רש"י, מצודת דוד] כורש מלך פרס מאותו היכל בבלי, ומסר אותם לידי מנהיג יהודי בשם ששבצר.
זהותו של ששבצר נתונה לדיון. בעוד שגישה אחת מזהה אותו עם דניאל [רש"י], פרשנים אחרים סבורים כי זהו שמו הפרסי או הכשדי של זרובבל [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
בנוגע למילים דִּי פֶחָה שָׂמֵהּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכורש מינה ו"שם" את ששבצר להיות שליט, נשיא ופחת יהודה. עם זאת, קיים הבדל בקריאת המילה האחרונה; בעוד שהקריאה המדויקת בספרים היא בשי"ן שמאלית (שָׂמֵהּ) במשמעות של מינוי לתפקיד, קיימת מסורת קריאה בשי"ן ימנית (שְׁמֵהּ) המלמדת כי "פחה" היה ממש שמו או תוארו של המנהיג [מנחת שי, רש"י].