לאחר תקופה של עיכובים והתנגדויות, המנהיגות היהודית מקבלת החלטה נחושה לשמוע בקול הנביאים ולחדש את מלאכת בניין המקדש. מהלך זה מסמן נקודת מפנה, שבה ההנהגה המדינית והרוחנית משלבות כוחות יחד עם נביאי ה' כדי להשלים את המשימה.
המילה בֵּאדַיִן מתורגמת כ"אז". באותה העת קמו שני המנהיגים המרכזיים: זרובבל בן שאלתיאל, שהיה פחה וצאצא לבית דוד, וישוע בן יוצדק הכהן [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מציין כי הם וְשָׁרִיו – כלומר, התחילו [רש"י, מצודת ציון] לבנות את בית ה' בירושלים. מבחינה דקדוקית במילה זו, האות יו"ד נחה והאות וי"ו נקראת, וקריאתה בשורוק היא שיבוש [מנחת שי].
הרקע להתחלה מחודשת זו נובע משינוי היסטורי ורוחני. בעבר, בימי מלכי מדי ופרס, קמו צרים מיהודה ובנימין, ובאמצעות הוצאת דיבה שסיפרו למלכים הצליחו לבטל ולעצור את המלאכה. הסיבה העמוקה לעצירה ההיא הייתה שטרם הגיע הזמן הראוי לבניין הבית. אולם כעת, משמלאה העת והגיע הזמן המיועד, קמו המנהיגים לחדש את הבנייה מתוך הבטחה שידיהם גם ישלימו את המלאכה [ר' סעדיה גאון].
במהלך חידוש העבודות, נביאי ה' היו מְסָעֲדִין להם, לשון סעד, עזרה וסיוע [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי הנביאים עמדו לצד הבונים וסייעו להם. עזרה זו לא הייתה רק סיוע במעשה, אלא תמיכה רוחנית; הנביאים – חגי, זכריה, עזרא ויהושע הכהן הגדול – הטיבו את לבם של הבונים ועודדו אותם באמצעות נבואותיהם, והבטיחו להם שכשם שייסדו את הבית בתחילתו, כך יזכו להשלימו כעת [ר' סעדיה גאון].