זקני היהודים מציגים בפני פקידי השלטון הפרסי את ההיסטוריה של חורבן המקדש והגלות, ומבהירים כי המאורעות הקשים לא נבעו מחולשה, אלא היו עונש אלוהי מכוון.
המילה לָהֵן מתורגמת על ידי רוב הפרשנים כ"אך", "רק" או "ועכשיו", והצירוף לָהֵן מִן־דִּי משמעו: אולם, מאחר שאבותינו הכעיסו את ה' [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רס"ג]. בעקבות חטאים אלו, ה' הוא שמסר אותם בידי נבוכדנצר מלך בבל כַּסְדָּאָה (הכשדי), מילה הנכתבת במסורת הטקסט כ"כסדיא" אך נקראת כ"כסדאה" [מנחת שי].
נבוכדנצר החריב את בית המקדש, כפי שמתואר במילה סַתְרֵהּ, שמשמעותה הריסה ושבירה. פועל זה מוכר גם מלשון חכמים בביטוי "סותרים דברי תורה", שפירושו הריסה ועקירה של דברים [אבן עזרא]. לאחר הריסת הבית, הגלה נבוכדנצר את העם לבבל.
הצגת השתלשלות האירועים הזו נועדה להעביר מסר מהותי: החורבן נגרם אך ורק בגלל עוונות העם, ועצם הישיבה בגלות היוותה כפרה על חטאים אלו. משתמה תקופת העונש והושלמה הכפרה, הגיעה שעת הגאולה בשנתו הראשונה של כורש מלך פרס. מסיבה זו נתן כורש את הפקודה לבנות את הבית, וכעת היהודים בונים אותו מחדש על פי רשותו המלאה של המלך [מלבי"ם].