המפגש בין פקידי השלטון הפרסי לבין היהודים העוסקים בהקמת המקדש מלווה בבירור רשמי של זהות האחראים לפרויקט. הפסוק, הכתוב בארמית, מתעד את חילופי הדברים, והפרשנים מתמקדים בביאור המילים ובשאלת זהות הדוברים.
מבחינה מילולית, המילה אֱדַיִן משמעה "אז", והמילה כְּנֵמָא מתורגמת כ"כאשר נאמר". המשך הפסוק, מַן־אִנּוּן שְׁמָהָת גֻּבְרַיָּא דִּי־דְנָה בִנְיָנָא בָּנַיִן, מיתרגם לשאלה: מי הם שמות האנשים אשר בונים את הבניין הזה.
מחלוקת מרכזית בין הפרשנים נוגעת לביטוי אֲמַרְנָא לְּהֹם (אמרנו להם) – מי הם הדוברים בגוף ראשון?
לדעת [רש"י], הדוברים הם צרי יהודה ובנימין, אשר פונים אל היהודים ודורשים לדעת מה שמות האנשים שבונים את הבניין.
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם וביאור שטיינזלץ] היא שהכותב היהודי מדווח בגוף ראשון בשם בוני המקדש או סופריהם. לפי קו מחשבה זה, פקידי השלטון באו לדרוש את שמות האחראים לבנייה, והבונים היהודים משיבים להם. השימוש במילה כְּנֵמָא בא לציין שהתשובה המלאה שענו היהודים לא נכתבה כאן כדי למנוע כפילות, שכן היא מפורטת בהמשך הפרק, בתוך האיגרת ששלחו הפקידים אל המלך.
בתוך גישה זו, יש המרחיבים [מלבי"ם] כי תשובתם של בוני המקדש נועדה להבהיר לפקידים שהם אינם פועלים על דעת עצמם, אלא תחת סמכותם של זרובבל, שהיה פחה קבוע מטעם המלך, והכוהן הגדול. לכן, כאשר נשאלו לשמות האנשים הבונים, הפנו הבונים את הפקידים אל ההנהגה הרשמית והמוכרת של העם.