עם השלמת שבעים שנות החורבן של ירושלים, הגיעה העת לחדש את בניין בית המקדש [מלבי"ם]. בשנת שתים למלכות דריוש, התעוררה הנהגה רוחנית שהפיחה רוח בעם, כאשר חגי וזכריה ניבאו בשם ה׳. אגב אזכור שמו של זכריה, מובהר כי הצירוף בַר־עִדּוֹא משמעותו שזכריה היה נכדו של עדו, ולא בנו [מלבי"ם].
אף על פי שהפסוק אינו מפרט במפורש את תוכן הנבואה, הפרשנים מסכימים כי המסר המרכזי היה ציווי חד-משמעי לקום ולבנות את המקדש באופן מיידי, וזאת אפילו ללא קבלת רשות רשמית מהמלך דריוש [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הנביאים הבטיחו לעם כי מלאכת הבנייה לא תופסק עוד [רס"ג], וכי הבוֹנים אינם צריכים לחשוש לשלומם. בנוסף, נבואתם כללה הבטחה אלוהית לביסוס הנהגתו של זרובבל וכהונתו של ישוע, ובעקבות דבריהם והבטחתם אכן החלו היהודים במלאכת הבנייה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה לשונית וטקסטואלית, הפסוק כתוב בארמית ודורש מספר ביאורים. המילה הכתובה כ-נביאה נקראת על פי מסורת הקרי כ-נְבִיָּא [מנחת שי]. הביטוי עַל־יְהוּדָיֵא פירושו "אל היהודים", והמילה עֲלֵיהוֹן מתורגמת "אליהם" [רש"י]. כמו כן, מן ההיבט הדקדוקי, במילה יְהוּדָיֵא אין דגש באות יו"ד השנייה [מנחת שי].