הוראתו הישירה של המלך כורש לששבצר משלבת בין השבת הרכוש המקודש לבין החזון של הקמת המקדש מחדש. פקודה מלכותית זו אינה מסתפקת רק בהעברת חפצים, אלא קושרת את החזרתם אל בניינו העתידי של בית ה׳.
המילים וַאֲמַר־לֵהּ מתייחסות לדבריו של כורש אל ששבצר [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפקודה פותחת במילים אֵל מָאנַיָּא, כלומר "אלה הכלים". המילה אֵל משמעותה כאן "אלה" [אבן עזרא], וקיימת בה תופעה ייחודית של כתיב וקרי: המילה נכתבת "אלה" אך נקראת "אל". צורה זו נדירה ואין לה מקבילה בשום תרגום ארמי אחר [מנחת שי].
כורש ממשיך ומצווה שֵׂא, במשמעות של לקיחה ("קח"). שימוש זה בפועל מוכר גם ממקומות אחרים בתנ"ך, דוגמת הביטוי "וישאו להם נשים" שמשמעותו שלקחו נשים [אבן עזרא]. לאחר הלקיחה מגיעה ההוראה אֵזֶל שפירושה "לך".
באשר לביטוי אֲחֵת הִמּוֹ, קיימת הבחנה דקה בין המפרשים לגבי הפעולה הנדרשת. גישה אחת מפרשת זאת כהוראה להוריד את הכלים אל ההיכל שבירושלים [רש"י, רלב"ג]. מנגד, גישה אחרת מתרגמת זאת כהוראה להניח את הכלים בהיכל [רב סעדיה גאון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אבן עזרא מציג את שתי האפשרויות, אך מכריע כי המשמעות של הנחת הכלים היא הפירוש הנכון.
סוף הפסוק, וּבֵית אֱלָהָא יִתְבְּנֵא עַל־אַתְרֵהּ, מבטיח כי ביתו של הקדוש ברוך הוא ייבנה על מקומו [רש"י], כאשר הכוונה היא שישוב וייבנה בדיוק על מקומו הראשון והמקורי [מצודת דוד].