עזרא, פרק ו׳, פסוק י״ב

בסיום איגרתו הרשמית, חותם המלך דריוש את ההוראה על בניין המקדש באזהרה חמורה לצד פקודה מנהלית תקיפה. הוא קובע כי וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה, ה' ששיכן את שמו במקדש, יְמַגַּר, יפיל ויכרית, כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם, כלומר כל מנהיג או אומה מחוץ לשליטתו הפוליטית של המלך שינסו לשנות את פקודתו או להחריב את הבית. לאחר האיום מפנה המלך הוראה מעשית ומיידית וקובע: אֲנָה דָרְיָוֶשׁ שָׂמֶת טְעֵם, אני גזרתי צו, אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד, שהדבר ייעשה בזריזות. דחיפות זו מחייבת הן את הפועלים לסיים את הבנייה והן את פקידי הממשל הפרסי לספק את המשאבים ללא כל עיכוב.