עזרא, פרק ו׳, פסוק ט׳

הצו המלכותי מממן מאוצר המלך את הוצאות הקורבנות היומיומיים, כדי לאפשר ליהודים להקריב לה' ולהתפלל לשלום המלך ובניו. ההוראה מחייבת לספק וּמָה חַשְׁחָן, כלומר כל מה שחסר לצורכי הבנייה והפולחן, ובכלל זה וּבְנֵי תוֹרִין וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן, שהם שוורים, אילים וכבשים המיועדים לקורבנות עולה. כמו כן נדרשת אספקת חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח, שנועדו להכנת סולת, המלחת הקורבנות, ניסוך היין והכנת המנחות, והכל במידה שתיקבע כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי־בִירוּשְׁלֶם. על המצרכים להיות מסופקים ברציפות כך שלֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם, תוך אזהרה שיש לעשות זאת דִּי־לָא שָׁלוּ, כלומר ללא כל דיחוי, או לחלופין ללא שגגה והתרשלות.