הוראת המלך מתרחבת מעבר למימון בניית המקדש עצמו, וקובעת כי אוצר המלכות יישא גם בהוצאות השוטפות של עבודת הקורבנות היומיומית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מטרת נדיבות זו היא לאפשר ליהודים להקריב קורבנות לה' ולהתפלל לשלום המלך ובניו [מלבי"ם].
הצו המלכותי מפרט את ההספקה הנדרשת: וּמָה חַשְׁחָן, כלומר, כל מה שהיהודים צריכים וחוששים שיחסר להם [רש"י, אבן עזרא, רב סעדיה גאון]. דרישה זו כוללת את צורכי הבנייה עצמה, וכן את צורכי הפולחן [רלב"ג]. הכתוב מפרט את הבהמות הנדרשות: וּבְנֵי תוֹרִין וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן, שהם שוורים, אילים וכבשים המיועדים לקורבנות עולה. בנוסף, נדרשת אספקה של חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח, המפורשים כחיטים, מלח, יין ושמן. לכל אחד מהמרכיבים הללו יש ייעוד מוגדר בעבודת המקדש: החיטים נועדו להכנת סולת, המלח נדרש לכלל הקורבנות, היין מיועד לניסוך, והשמן משמש להכנת המנחות [רש"י].
כמויות המצרכים יסופקו כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי־בִירוּשְׁלֶם, על פי המידה והשיעור שיקבעו הכהנים המשרתים בירושלים [מצודת דוד]. אגב כך, יש לשים לב כי באות בי"ת של המילה בִירוּשְׁלֶם אין דגש והיא רפויה [מנחת שי].
ההוראה חותמת בדרישה לספק את צורכי המקדש באופן רציף, לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם דִּי־לָא שָׁלוּ. הפרשנים נחלקו בהבנת הביטוי דִּי־לָא שָׁלוּ. גישה אחת מפרשת זאת כהוראה לספק את הנדרש באופן מיידי וללא כל דיחוי [רש"י, מלבי"ם]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי מזהיר מפני טעות, שכחה או התרשלות, ודורש להקפיד על מתן האספקה במלואה ללא כל שגגה או פשיעה [מצודת דוד, רלב"ג, רב סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ].