מלך פרס מוציא פקודה מלכותית נחרצת לפקידיו, שבה הוא דורש מהם לא רק לאפשר ליהודים לבנות את המקדש, אלא להעניק להם סיוע אקטיבי ומימון שוטף.
הציווי נפתח במילים וּמִנִּי שִׂים טְעֵם, כלומר גזירה ופקודה ישירה מאת המלך. המלך מורה לְמָא דִי תַעַבְדוּן עִם שָׂבֵי יְהוּדָיֵא, ופרשנים [מצודת דוד, מלבי"ם] מדגישים כי יש כאן עליית מדרגה משמעותית. בניגוד לפקודת כורש שדרשה מהפקידים רק לשבת באפס מעשה ולא להפריע, הצו הנוכחי מחייב אותם לקום ולסייע בפועל לזקני היהודים בבניית בית ה׳. המילה אִלֵּךְ המופיעה בפסוק משמעותה פשוט "אלה" [אבן עזרא].
כדי להבטיח את ביצוע המשימה, המלך מסדיר את מקור המימון וקובע כי הוא יגיע וּמִנִּכְסֵי מַלְכָּא דִּי מִדַּת עֲבַר נַהֲרָה. הוצאות הבנייה ישולמו מתוך רכוש המלך, ובאופן ספציפי מתוך כספי המסים ומס הקרקע הנגבים באזור עבר הנהר [רש"י, רס"ג, שטיינזלץ]. המלבי"ם מסביר את הרציונל שמאחורי החלטה זו, ומבאר כי בעוד שבעבר הובטח מימון מבית המלך הרחוק, דבר שגרם לעיכובים, כעת מוקצים לשם כך כספי המסים המקומיים כדי להבטיח שהכסף יהיה זמין באופן מיידי.
ההוראה המעשית היא שאׇסְפַּרְנָא נִפְקְתָא תֶּהֱוֵא מִתְיַהֲבָא, כלומר הוצאות הבנייה צריכות להינתן לבונים חיש מהר, בזריזות, ללא כל איחור, ובאופן שלם ומדויק [רש"י, רס"ג, מצודת דוד, שטיינזלץ]. המטרה של הזרמת הכספים המהירה והמקומית מובהרת בסוף הפסוק במילים דִּי לָא לְבַטָּלָא, כדי שהפועלים לא ייאלצו להשבית את המלאכה ולהתבטל מעבודתם עקב חסרון כיס [מצודת דוד, מלבי"ם].