חגיגת חנוכת הבית השני לוותה בהקרבת מגוון רחב של קרבנות. מכיוון שהטקסט כתוב בארמית, הפרשנים מתרגמים תחילה את שמות בעלי החיים לעברית: תּוֹרִין הם פרים או שוורים, דִּכְרִין הם אילים, אִמְּרִין הם כבשים, וצְפִירֵי עִזִּין הם שעירי עזים. המילה לחטיא, הנקראת במסורת הקרי והכתיב כלְחַטָּאָה [מנחת שי], משמעותה היא קרבן חטאת [רס"ג].
הקרבת שנים עשר שעירי העזים נעשתה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל... לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. אף על פי שבתקופת שיבת ציון ובניית הבית השני חזרו מהגלות בעיקר בני השבטים יהודה ובנימין, הקרבן הוקרב וייצג את כלל שבטי האומה ההיסטוריים [מצודת דוד].
סוגיה מרכזית שעולה מן הפסוק נוגעת למעמד ההלכתי של קרבנות אלו. על פי הדין הרגיל, קרבן חטאת אינו יכול להיות מוקרב כקרבן נדבה התנדבותי, וכן הבאת שעירי חטאת ציבוריים מוגבלת לזמנים ולמקרים קבועים מראש. בשל כך, הפרשנים מסכימים כי הקרבת החטאות לחנוכת הבית לא נשענה על כללי ההלכה השגרתיים, אלא הייתה בגדר "הוראת שעה" חריגה וזמנית שנקבעה על פי הנביאים לכבוד המאורע הייחודי [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].