השלמת בנייתו של המקדש השני מאחדת את כלל שבי ציון לרגע היסטורי של התחלה חדשה. המעמד מקבץ אליו את כל שדרות העם, הכוללים את הכהנים, הלוויים, ואת שאר בני גלותא. כינוי זה ניתן להם משום שבאותה עת עדיין נחשבו לעולים חדשים [ביאור שטיינזלץ], וקבוצה רחבה זו כללה בתוכה גם את הנתינים ואת בני עבדי שלמה [מצודת דוד].
יחד הם חוגגים את חנכת הבית. משמעות המושג חנוכה במקרא היא התחלת השימוש בדבר מסוים, על מנת להמשיך ולהשתמש בו בקביעות מאותו רגע והלאה [מצודת ציון]. ציון דרך זה נחגג בחדוה, כלומר בשמחה רבה, כפי שמסכימים הפרשנים.
לצד השמחה הגלויה, ישנה משמעות עמוקה יותר לצירוף המילים בֵּית אֱלָהָא דְנָה (בית האלוקים הזה). המילה "הזה" רומזת לכך שהייתה ציפייה לבית אחר. אילו היו שבי ציון זוכים ומגיעים למדרגה הראויה, היה מגיע מיד זמן הגאולה העתידה, ובית המקדש השלישי שאותו חזה יחזקאל הנביא היה יורד מן השמים. במצב כזה, היו חוגגים את חנוכת המקדש העתידי. אולם מכיוון שלא זכו לכך, הם נאלצו להסתפק בחנוכת "הבית הזה" בלבד [מלבי"ם].
אותה חדווה גדולה שאפפה את העם קשורה גם לתזמון המאורע. ימי חנוכת המקדש נמשכו עשרים ואחד ימים, עד לעשרים ושלושה בחודש אדר, והשיקו לימי הפורים שהם ימי משתה ושמחה. ציון החדווה בפסוק בא להדגיש כי עיקר שמחתם של העולים נבעה מחנוכת המקדש, והיא הייתה גדולה ועוצמתית אף יותר משמחת ימי הפורים [מלבי"ם].