הוראה מלכותית נחרצת יוצאת מאת המלך אל פקידיו, ובה דרישה להפסיק כל התערבות והפרעה בבניית המקדש בירושלים ולהעביר את סמכות הבנייה לידי ההנהגה המקומית. הפרשנים מסכימים כי המילה שְׁבֻקוּ משמעה הניחו או עזבו, והמילה דֵךְ פירושה "זה". כלומר, המלך מצווה על שריו להניח ולעזוב את עבודת בית האלוהים הזה.
מכאן עוברת ההוראה אל האחראים על הבנייה בפועל, הלא הם פַּחַת יְהוּדָיֵא, שהוא השלטון ומושל היהודים, וּלְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא, שהם זקני העם. קיימות גישות שונות באשר להבנת תחביר המשפט ולתפקידה של האות למ"ד במילה "ולשבי". גישה אחת גורסת כי יש לקרוא את המשפט ברצף אחד, ולפיה המלך מצווה על פקידיו להניח את מלאכת הבנייה למושל ולזקנים, והם אלו שיבנו את הבית [רלב"ג].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מפרשים את האות למ"ד כבאה במקום המילה "את" או "עם". לפי הבנה זו, המושל, ויחד עמו זקני היהודים, הם אלו שיבנו את המקדש [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מחלקת את המשפט לציוויים נפרדים, ולפיה המושל הוא זה שיעשה את מעשה הבנייה, ואילו לזקני היהודים מופנית פקודה נפרדת מאת המלך להשלים את המלאכה [רש"י]. כך או כך, התוצאה המשותפת העולה מכל הפירושים היא שההנהגה היהודית היא זו שתבנה את המקדש עַל־אַתְרֵהּ, כלומר על מקומו.