לאחר תקופה ארוכה של עבודה, המלאכה מגיעה אל קצה והבית השני עומד על תילו בשלמותו. המילה הארמית הפותחת את הפסוק, ושיציא, משמעותה גמר, סיום והשלמה של המלאכה או של תשלום הבניין [מצודת ציון, מצודת דוד, רב סעדיה גאון]. מבחינה דקדוקית, מילה זו היא אחת משתים עשרה מילים במקרא שבהן האות אל"ף נכתבת בסוף המילה אך אינה מבוטאת בקריאה [מנחת שי].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מציין את התאריך המדויק שבו נגמרה המלאכה: היום השלישי בחודש אדר, בשנת שש למלכותו של דריוש. מתוך תאריך זה, מסיקים הפרשנים את משך הזמן שארכה בניית המקדש, אם כי קיימת מחלוקת קלה לגבי התקופה המדויקת. יש המחשבים כי בניין הבית ארך ארבע שנים בדיוק [רש"י], לעומת גישה אחרת המדייקת כי משך הבנייה נמשך ארבע שנים ושישה חודשים [מלבי"ם].
אזכור שמו של המלך דריוש בפסוק מעורר דיון היסטורי ופרשני סביב זהותם של מלכי פרס המוזכרים בספר עזרא: כורש, דריוש וארתחשסתא. בעניין זה מציג רב סעדיה גאון שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה, המבוססת על התלמוד, גורסת כי מדובר למעשה באדם אחד בעל שלושה שמות שונים המייצגים את תכונותיו ומעמדו: הוא נקרא כורש משום שהיה מלך כשר, ארתחשסתא על שם מלכותו, ושמו העיקרי היה דריוש משום שדרש את ה' בימיו. לעומת זאת, גישתו האישית של רב סעדיה גאון היא שאכן מדובר בשלושה מלכים שונים, אשר חילקו ביניהם את האימפריה העצומה של נבוכדנצר. לפי חלוקה זו, כורש מלך על בבל, דריוש קיבל את מלכות מדי, וארתחשסתא מלך על פרס.