השלמת בניין המקדש היוותה הזדמנות מיוחדת לחגוג בו זמנית את חנוכת הבית ואת חג המצות באופן ציבורי ומלא. אף על פי שהמזבח כבר עמד על תילו וייתכן שניתן היה להקריב את קורבן הפסח עוד קודם לכן, סיום המלאכה הוא שהביא לשמחה השלמה [ביאור שטיינזלץ].
השמחה הגדולה נבעה מההכרה בהתערבות האלוהית, כאשר ה' וְהֵסֵב, כלומר הטה ופנה [מצודת ציון], את לב המלך עֲלֵיהֶם, לטובתם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תמיכה זו באה לידי ביטוי במטרה לְחַזֵּק יְדֵיהֶם, הן על ידי מימון הוצאות הבנייה והגנה מפני אויבים שניסו לבטל את המלאכה [מצודת דוד], והן בסיוע ליהודים שישבו בגלות תחת שלטונו בארץ אשור [רש"י].
אחת השאלות המרכזיות העולות מן הכתוב היא מדוע מוזכר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הרי באותה תקופה שלטה אימפריית פרס. הפרשנים מסבירים זאת בכמה דרכים. יש המזהים את המלך כדריוש, ששלט גם על שטחי אשור שהייתה לפנים המעצמה החשובה ביותר [מצודת דוד], ויש המזהים אותו כארתחששתא [אבן עזרא]. ייתכן שהתואר נובע מכך שמלך פרס ראה את עצמו כממשיך דרכם של מלכי אשור ובבל [ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מרחיבה את המושג ומבארת כי מלך אשור מייצג את כלל שרי המלוכה, שבעבר צררו את ישראל ועתה הפכו לתומכיהם [מלבי"ם].
אזכור אשור דווקא, ולא פרס, מדגיש מהפך היסטורי ורוחני עמוק: מלכי אשור הם אלו שהחריבו בעבר את ארץ ישראל, וכעת ה' סובב את לב השלטון ממחשבתו הרעה לטובה, כך שאותה מעצמה שגרמה לחורבן היא זו שמסייעת כעת בבניין בית ה' [אבן עזרא].