הצו המלכותי אינו מסתפק רק בבניית המבנה הפיזי של המקדש, אלא דואג גם להשבת עטרת הפולחן ליושנה דרך החזרת כלי הקודש שנבזזו בחורבן. הפרשנים מסכימים כי הפסוק מצווה על השבת מָאנֵי בֵית אֱלָהָא, כלומר כלי הזהב והכסף של בית ה', אשר נבוכדנצר הַנְפֵּק – הוציא מן ההיכל שבירושלים, וְהֵיבֵל – הוביל והביא אותם לגלות [רש"י, רס"ג]. באשר למילה לְבָבֶל, מודגש כי שתי האותיות בי"ת נהגות בה בצורה רפויה [מנחת שי].
ההוראה המעשית להשבת הכלים מבוטאת במילה יַהֲתִיבוּן, שמשמעותה ישיבו או יינתנו בחזרה [רש"י, מצודת דוד], כאשר הכוונה היא שאותם אלו הממונים על ההשבה יחזירו אותם [אבן עזרא]. לגבי תהליך החזרת הכלים נכתב וִיהָךְ, שפירושו "וילך". על אף שמדובר בפועל ביחיד המתייחס לכלים רבים, הכוונה היא שכל כלי וכלי ילך וישוב למקומו [אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים מילה זו במובן רחב וכללי יותר, ולפיהם כל המעשה והתהליך הזה ילך ויגיע אל ייעודו בהיכל שבירושלים [רש"י].
בסיום הפסוק מופיעה ההוראה וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא. המילה וְתַחֵת מתורגמת כ"ותניח", בדומה לשימוש בשורש זה בפסוק "ותנח בגדו" [רס"ג]. קיימת הבחנה בין הפרשנים באשר לאופן קיום ההוראה: גישה אחת מסבירה זאת בצורה סבילה, ולפיה הכלים פשוט יהיו מונחים בביתו של ה' [רש"י]. גישה שנייה, לעומת זאת, רואה במילה זו פנייה ישירה לאדם ספציפי – "ותוריד" או "ותניח אתה", כאשר ההוראה באגרת המלכותית מכוונת אישית לששבצר, מנהיג העולים, שעליו מוטלת האחריות להניח את הכלים במקומם בבית ה' [אבן עזרא, רלב"ג].