הפסוק מציג את הצו הרשמי שהוציא כורש מלך פרס בשנתו הראשונה, אשר מעניק רשות ומגדיר את התנאים לבנייתו מחדש של בית המקדש.
תחילת הצו קובעת לגבי בֵּית־אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם (בית האלוהים בירושלים) כי בַּיְתָא יִתְבְּנֵא (הבית ייבנה). יש המציינים כי המילים "בית האלוהים בירושלים" שימשו למעשה ככותרת של פקודת המלך [שטיינזלץ]. מטרת המבנה מוגדרת במילים אֲתַר דִּי דָבְחִין דִּבְחִין, כלומר, זהו המקום המיועד להקרבת זבחים [רש"י, רס"ג, מצודות].
לגבי חוזק המבנה, הפסוק קובע וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין. הפרשנים נחלקו בדקות הפירוש של ביטוי ארמי זה: גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא שכותלי הבית יהיו מיוסדים היטב, מקושרים וחזקים [רש"י, רלב"ג]. לעומת זאת, רוב הפרשנים מפרשים זאת על יסודות הבית, שצריכים להיות בנויים מאבנים גדולות וכבדות במיוחד, שיוכלו לסבול ולשאת את המשא והמשקל הרב של הבניין [מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם].
בסוף הפסוק מוגדרות מידות המבנה: רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין, כלומר גובהו ורוחבו של הבית יהיו שישים אמה. קביעת ממדים אלו עוררה מספר תובנות בקרב הפרשנים:
ראשית, גובה זה עולה על גובהו של בית המקדש הראשון שבנה שלמה, שהיה שלושים אמה בלבד [אבן עזרא]. שנית, העובדה שהגובה והרוחב שווים נועדה להבטיח את יציבות המבנה כדי שלא ייפול [רס"ג]. באשר לאורכו של הבית שלא הוזכר בצו, הדבר נובע מכך שמידת האורך נותרה כפי שהייתה במקדש הראשון [אבן עזרא]. לבסוף, יש המדגישים כי הגבלת מידות הבית על ידי מלך זר נבעה מהשגחה אלוהית, כדי להבטיח שהמקדש ייבנה בדיוק על פי המידות הראויות והמכוונות מאת ה' [מלבי"ם].