לאחר בירור העובדות מול הצו המקורי של כורש, מגיעה תגובתו הרשמית והנחרצת של המלך דריוש אל שרי הפחווה המקומיים. פקודה זו משרטטת את גבולות ההתערבות השלטונית בבניית בית המקדש.
ההוראה נפתחת במילה כְּעַן, שמשמעותה עתה או כעת, ומופנית אל תתני, שתר בוזני וּכְנָוָתְהוֹן – עמיתיהם ושאר סיעתם. הכתוב מציין כי שרים אלו ממונים על אזור עֲבַר־נַהֲרָה, מונח גיאוגרפי המתייחס לאזור ארץ ישראל, הנמצא מעברו השני של הנהר ביחס ליושבי בבל [רש"י]. זהותם של האֲפַרְסְכָיֵא הנזכרים בפסוק זוכה למספר התייחסויות: יש מי שמזהה אותם בפשטות כאנשים ממוצא פרסי [ביאור שטיינזלץ], אולם פירוש אחר רואה בכך תואר כבוד לגדולי המלכות המקורבים לשלטון, שזוכים לראות את פני המלך באופן אישי [ר' סעדיה גאון].
ליבת הצו המלכותי מקופלת במילים רַחִיקִין הֲווֹ מִן־תַּמָּה – היו רחוקים משם. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בהרחקה פיזית גרידא, אלא באזהרה חמורה שלא להתערב בבניית בית המקדש ושלא להרפות את ידי הפועלים היהודים במלאכתם. על גבי הסכמה זו, מוסבר כי משמעות ההרחקה נובעת ממהותו של חוק פרס ומדי שאינו ניתן לביטול. מאחר שהצו המקורי של כורש לא הורה לשרי הפחווה לסייע באופן פעיל בבנייה, אלא רק אפשר ליהודים לבנות בעצמם, דריוש דורש מהם לשמור על מרחק מוחלט. עליהם להימנע מכל סיוע או הפרעה, ולהותיר את מלאכת הבנייה באחריותם הבלעדית של מנהיגי היהודים [מלבי"ם].