הקרבת קרבן הפסח לאחר חנוכת הבית השני התאפיינה באחדות ובטהרה מוחלטת של ההנהגה הרוחנית. הכתוב מציין כי הִטַּהֲרוּ הכהנים והלויים, כלומר טבלו והיטהרו מטומאות חמורות כגון טומאת מת, זבות וצרעת [רב סעדיה גאון, מצודת דוד]. המילים כְּאֶחָד כֻּלָּם טְהוֹרִים מבטאות כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, נטהרו, ממש כאיש אחד שגופו כולו טהור [מצודת דוד, מלבי"ם]. מצב זה מבליט תיקון היסטורי לעומת תקופות קודמות שבהן הלויים הזדרזו להיטהר יותר מהכהנים, ואילו כאן שתי הקבוצות נטהרו יחד בשווה [מלבי"ם]. מכיוון שכולם היו טהורים, לא הייתה כל סיבה לעכב את הקרבת הקרבן [ביאור שטיינזלץ].
מי שביצעו בפועל את שחיטת הפסח היו הלויים [מצודת דוד, מלבי"ם]. סדר השחיטה המתואר בפסוק מדגיש את זריזותם ומסירותם של הלויים לציבור: תחילה הם שחטו לְכָל־בְּנֵי הַגּוֹלָה, כלומר עבור כלל הציבור הישראלי, לאחר מכן דאגו וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים, ורק לבסוף שחטו וְלָהֶם – כלומר עבור עצמם [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].