בסיומה של איגרת המלך דריוש, נחתמת ההוראה על בניין הבית השני בשילוב של איום חמור ופקודה מנהלית תקיפה. המלך מעודד את המשך הבנייה, מזרז את העברת המשאבים, ומשמיע אזהרה נחרצת כלפי כל מי שיעז להפריע למלאכה [ביאור שטיינזלץ]. בפסוק זה למעשה מסתיימת תשובתו הרשמית של דריוש לשרי עבר הנהר [רש"י].
המלך פותח בקללה המופנית אל מתנגדי הבניין וקובע כי וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה, כלומר ה' אשר שיכן את שמו בבית המקדש, יְמַגַּר, יפיל, יוריד מגדולתו ויכרית [רס"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם, כל אומה או מנהיג שינסו לשנות את פקודת המלך או להשחית ולהחריב את בית ה' [רש"י, מצודת דוד]. פנייתו של דריוש אל ה' שיעניש את המחריבים נובעת מהבנתו שישנם מלכים ואומות שאינם תחת שליטתו הפוליטית או הצבאית. לכן, הוא מפקיד את הטיפול באויבים שאינם בסמכותו בידי ה' השוכן בירושלים [מלבי"ם].
לאחר האיום העקרוני, חותם המלך בהוראה מעשית ומיידית: אֲנָה דָרְיָוֶשׁ שָׂמֶת טְעֵם, אני דריוש נתתי צו וגזרת מאמר, אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד, שהדבר ייעשה בזריזות, ביעילות וחיש מהר [רס"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בעוד שהוראתו המקורית של המלך כורש התייחסה לעצם רשות הבנייה, דריוש מוסיף כאן רובד חדש של דחיפות. פקודתו המהירה מכוונת לשני מישורים במקביל: הן לפועלים שישלימו את הבניין ללא דיחוי, והן לפקידי הממשל הפרסי שעליהם לספק את צורכי הבנייה מיד וללא כל עיכוב [מלבי"ם].